אני רוצה להכניס לכם ידע של המון שנים בסיטואציה שמוכרת לכולנו. אז קודם כל אציג את הסיטואציה - אבל הציפייה האמיתית שלי היא שתבינו רגע איך אני ניגש לפתור בעיה חברתית, ותוכלו להשליך אותה לכל בעיה אחרת שקיימת גם אם היא לא בדיוק "שהילד לא יודע להצטרף למשחק". סבבה? אז בגדול, ילד שרוצה להצטרף למשחק של ילדים אחרים לא תמיד יודע איך להתחיל. לפעמים הוא עומד בצד, מתפרץ לתוך המשחק, או מתייאש אחרי שלא קיבל תשובה. הנה שלושה צעדים שאפשר לנסות בבית, ואחכ אסביר מה היגיון העבודה שלי. 1. עוצרים ו

אמא אחת סיפרה לי את הטיפ הזה לפני איזה 8 שנים, ומאז אני בעצמי בדקתי אותו כמה פעמים על עצמי, עם הבנות שלי. והיא צדקה. יש שעה אחת ביום שבה ילדים מדברים יותר מכל שעה אחרת, והסכר הרגשי פתוח. רוב ההורים מפספסים אותה כי הם מנסים בזמן הלא נכון. ארבע אחר הצהריים, בדיוק כשהוא נכנס הביתה, זה הזמן שבו כולם שואלים, ומקבלים את התשובה הבנאלית "בסדר. כיף". הילד עוד לא עיכל את היום. הוא צריך לנוח מהמאמצים החברתיים והלימודיים שהשקיע היום. אז איפה כן? 1. השיחה של השעה 20:30 שכבו לידו כשהוא כבר

יש שאלה שכמעט כל הורה שמשקיע בטיפול לילד שואל את עצמו בשקט: איך אני יודע שזה עובד? ואז, בדיוק כשמתחילים להרגיש שמשהו מתקדם, הילד מתחיל להתלונן יותר. אז לפני שאתם נבהלים, הנה מה באמת קורה שם - ולמה זו הזדמנות ולא בעיה. 1. תלונה במילים זה רגש שהילד מצליח לתרגם לדיבור. ילד שמתפרץ, נסגר או "לא מודה" - זה דווקא המצב הבעייתי יותר, שבו לילד חסרה דרך להוציא את הרגשות שלו. כשילד אומר "היום בכיתה היה לי קשה עם..." הוא עושה פעולה מורכבת בשבילו: הוא מזהה את הרגש, קורא לו בשם ומוסר אותו ל

כל הורה מכיר את הרגע הזה. הילד מנסה לסיים תרגיל בשיעורים, לקשור שרוכים, לעלות על האופניים, ופתאום מגיע המשפט: "אני לא מצליח! אני גרוע בזה!" והאינסטינקט שלנו? לקפוץ ולהציל: "מה פתאום, אתה מצליח מאוד!" רק שהילד לא קונה את זה. כי בראש שלו, העובדות מדברות בעד עצמן. אז בואו נעצור רגע ונבין מה באמת קורה שם. הילד לא באמת חושב שהוא גרוע. הוא פשוט מודד את עצמו מול התוצאה הסופית, ושוכח לראות את כל הדרך שכבר עשה. הנה שלושה צעדים שעובדים: 1. תנו לגיטימציה לקושי: "קשה. אני רואה שזה מתסכל

הרבה פעמים אנחנו חושבים שכל בכי או כעס הם אותו הדבר, אבל יש פה הבדל קל ,שברגע שמבינים אותו, משהו נהיה לנו פשוט יותר. תחשבו על סיטואציה שבה הילד מבקש עוד ממתק, או מסרב לכבות את המסך. יש שם בכי, אבל הילד לגמרי איתנו. הוא בודק את המרחב, מנסה להבין איפה עובר הקו, ומסתכל עלינו לראות אם נוותר. במצבים האלה, אנחנו לא צריכים להילחם. אנחנו פשוט צריכים להיות המגדלור היציב שלהם. לשדר רוגע, לחייך באהבה ולהגיד: "אני מבין שזה מאכזב, אבל עכשיו הולכים לישון". בלי נאומים ארוכים, גם בלי כעס. (א

לפעמים אנחנו רוצים להוציא יותר משיחת נזיפה עם הילד. כאילו, גם לחנך אותו, אבל גם לא להפוך לאיש הרע וליצור ריחוק. יש פה רעיון בשבילכם, ספרו לי אם אהבתם.

שנת לימודים חדשה בפתח, ועבורנו ההורים ששולחים ילדים לבית הספר, זו תמיד תקופה שמלווה בהתרגשות, ציפייה, ובדרך כלל גם הרבה חששות. לי אישית, היה משהו אחד שהפך את החיים שלי ביסודי מקורבניים וחלשים - לחזקים (והוא נמצא בסעיף 3 ברשימה מטה). המטרה שלנו היא לא רק שהם "יעברו את השנה" ויכינו שיעורי בית, אלא שיחוו שנה של צמיחה, ביטחון, ופיתוח מיומנויות אמיתיות לחיים. אז איך עושים את זה נכון? אספתי עבורכם את "10 הדברות" שלנו לשנה מוצלחת, מעצימה ומחברת: בנו קשר חיובי ופתוח עם המורה: המורה ה

כל הורה רוצה ילד מאושר. זה החלום הכי גדול שלנו. אנחנו תמיד מחפשים דרכים לשמח. קונים צעצועים, רושמים לחוגים, ומשקיעים. אבל מה באמת עושה אותם, כל כך מאושרים ושמחים מבפנים? כשאנחנו בוחנים את הנושא מקרוב, התשובה עשויה להפתיע חלק מאיתנו. מתברר שיש מרכיב אחד מרכזי. המרכיב הזה הוא, בפשטות, חברים. הקשר בין חברה לאושר נחקר, רבות במהלך השנים בכל העולם. מחקר מרתק מהעשור האחרון שופך אור על הנושא הזה. המחקר מאוניברסיטת סאסקס באנגליה מצא, מה באמת מחזק חוסן בילדים. הממצאים היו ברורים ומרגשי

אני אוהב לחשוב על תוצאות. זה מניע אותי כמעט בכל תחום שאני נוגע בו - גם בחינוך, גם בניהול העסק שלי, גם בקשר עם כל אחד סביבי. פשוט המוח שלי חושב בתוצאות. כשזה מגיע לעזרה שאני רוצה לתת לילד כדי שידע לנהל את הרגשות שלו בצורה טובה יותר - אני חושב איך זה צריך להראות בסוף. יש תעודה, יש חגיגה, יש ציון של דברים שהילד הצליח לעשות במהלך הדרך המשותפת שלנו. בגלל זה גם כל התהליכים שלנו מתחילים מלשאול את ההורים "מה תמונת הניצחון שלכם?" כלומר מה תרצו לראות בעוד חצי שנה כדי להבין שהתה

השבוע היה לנו את הזום החודשי להורים שהילדים שלהם בקבוצות שלנו. ולמרות שאני לא יכול לשתף אתכם בהקלטה (כי זו הדרכה פנימית) - אני חייב לספר לכם מה הוא שיתף. הילד נמצא כבר חודש בקבוצה שמרכז שלנו בקרית ים בהנהלת אריה גליקסמן. האבא סיפר שאריה, כבר מההתחלה, ציין שיכול להיות שהילד בשלב מסוים יגלה התנגדות - ותדרך את האבא בקצרה מה לעשות כשזה יקרה. ובכן, חלפו 3 מפגשים, ובמפגש הרביעי הילד והאבא הגיעו למרכז, הילד נעצר בדלת הכניסה ואמר לאבא שהוא לא מוכן להיכנס. הילד נעצר ואמר: "אני לא רוצה

הטלפון שלכם מצלצל. על הצג מופיע השם: "ענת מחנכת". אני מוכן להמר שבאותו שבריר שנייה, הלב שלכם מחסיר פעימה. הבטן מתכווצת. ואתם ממש מתלבטים אם יש לכם כוחות לשיחה הזו... "מה קרה שוב?" עובר לכם בראש. "מה הוא עשה הפעם?" "איזו תלונה אני הולך/ת לחטוף עכשיו?" שמעו, זה כל כך טבעי שתרגישו ככה. זה לא הופך אתכם להורים לא טובים, וגם לא להורים פחות מעורבים. זה פשוט אומר שאתם עייפים. עייפים מלהרגיש שאתם עומדים למשפט בכל פעם שבית הספר מתקשר. עייפים מהתחושה שרואים בילד שלכם רק את הקושי, ושאתם,

יושב לי בראש כבר שלוש שנים משפט של אחת המטפלות שאיתה עבדתי. זה היה אחרי שיחה קצרה, כזאת שמרגישה "רגילה", ואז היא זרקה את זה כמעט בדרך אגב: "אביב, אל תיקח מקרים קשים מדי". היא אמרה את זה בשקט, בלי דרמה, אפילו עם כוונה טובה. אבל לי זה נתקע. כי למה שמישהו שעובד עם ילדים יירתע מ"מקרים קשים"? לא בשביל זה אנחנו כאן? אם יש משפחה שכבר מותשת והכאב מבעבע, זה לא בדיוק המקום שבו טיפול אמור להיכנס? לקח לי זמן להבין שהיא לא דיברה על הילד. היא דיברה עלי. היא בעצם אמרה לי: אביב, תכיר ב

אבא אחד סיפר לי על רגע אחד אחרי שחזר עם הילד שלו מטיפול רגשי - הבן שלו ישב באוטו, שותק. האבא הסתכל עליו במראה האחורית, הכתפיים שלו היו שמוטות, הוא נראה... עייף. ולא מהסוג שעובר אחרי שנ"צ. זה היה אחרי המפגש הרביעי עם המטפלת. זאת שכולם המליצו עליה. זאת עם הרשימת המתנה של חצי שנה. זאת שאמורה הייתה להיות "הקוסמת" שתפתור הכל. והוא? הוא הרגיש את המחנק המוכר בגרון. מצד אחד, רצה לכעוס על הילד שלו שלא משתף פעולה, ומצד שני, האבא הרגיש כישלון. אמר שאולי הוא זה שבחר לא נכון? אולי הבעיה ה

כשהילד באי שקט תמידי יש ילדים קולניים, תזזיתיים, נוגעים – ואנחנו ישר מבינים שיש פה משהו רגשי. ויש גם ילדים אחרים, שהסערה הרגשית שלהם לובשת צורה אחרת: שואלים שאלות בלי סוף מזיזים כל חפץ לידם נוגעים, מדברים, קוטעים, משנים נושא כל הזמן לא מצליחים להישאר ברגע אז אמנם הם "אסופים" יותר מבחוץ, אבל מבפנים גם להם יש אי שקט פנימי רגשי . מה זה אי שקט פנימי אצל ילדים? אי שקט פנימי הוא מצב שבו המערכת הרגשית של הילד מופעלת בעוצמה – גם בלי גירוי ברור. זה לא כעס, לא עצב, לא פחד – אלא תערובת

כשהכאב הפנימי של הילד הופך לקול חיצוני (כתבה 7 בסדרה) זה קורה ברגעים הכי שבריריים: הילד נכשל במשהו קטן, ננזף, או רב עם חבר. ואז יוצא ממנו המשפט שמכווץ לך את הלב: "אני שונא את עצמי" או גרסה אחרת: "אני הכי גרוע שיש" "אני לא שווה כלום" "הלוואי שלא הייתי קיים" אנחנו עומדים מולו – ולא מאמינים שזה מה שהוא מרגיש. אבל הוא מאמין לזה. כי זה מה שהוא שומע בתוכו. מה עומד מאחורי המשפט הזה? זו לא דרמה. לא מניפולציה. ולא “חיפוש תשומת לב”. זה קול פנימי שנולד מרגש עמוק של כישלון, בדידות, חוסר

כתבה מספר 6 בסדרה: "כל הדברים שהילד שלי מרגיש – אבל לא יודע להגיד לי " הוא קיבל ציון נמוך במבחן? הוא לא נבחר לקבוצת הכדורגל? הוא ראה שילד אחר קיבל מחמאה? והתגובה? "לא אכפת לי." "זה גם ככה לא מעניין אותי..." "גם ככה זה מטומטם." וזה נשמע כאילו הילד אדיש. אבל בעצם, זו לא אדישות – זו הגנה . “לא אכפת לי” הוא לפעמים הדרך הכי אמיצה להגיד “זה פגע בי” ילדים (וגם מבוגרים) לא תמיד מרשים לעצמם להרגיש פגיעים. כשכואב – לפעמים יותר קל לבנות חומה מאשר להודות בכאב. אז הם אומרים לנו (ולעצמם):

כתבה #5 בסדרה: "כל הדברים שהילד שלי מרגיש – אבל לא יודע להגיד לי" הילד שלך שואל: "אבל מה אם לא תבואי בזמן?" "ומה אם אפסיד את ההפסקה?" "ומי יהיה איתי שם?" ואתה עונה, שוב ושוב… והוא שואל, שוב. אתה כבר מתחיל לאבד סבלנות. הוא הרי כבר יודע את התשובה. אז למה הוא ממשיך? כי לפעמים – שאלה חוזרת היא לא חיפוש אחר מידע. היא חיפוש אחר ודאות רגשית. והיא מגיעה מהלב, לא מהראש. הצורך העמוק: להרגיש בטוח בעולם שאין בו שליטה עבור ילדים, העולם הוא לעיתים בלתי צפוי ומבלבל. דברים משתנים – מורה פתא

הוא פתאום מתחצף לאח שלו. היא לא מוכנה ללכת למסיבת יום הולדת של חברה. הוא צוחק כשחבר אחר מצליח – אבל העיניים שלו כועסות. יש ילדים שמבטאים קנאה בשתיקה. יש כאלה שזה יוצא מהם בציניות, לעג או אפילו אלימות. והדבר הכי חשוב שנבין הוא: קנאה היא רגש אנושי ובריא – אבל ילד לא תמיד יודע מה לעשות איתה. מהי קנאה אצל ילדים? קנאה היא תחושת החוסר שמתעוררת כשרואים מישהו אחר מקבל משהו שאנחנו רוצים. אבל בניגוד למבוגרים, ילדים לא תמיד יודעים שזה מה שהם מרגישים. במקום לומר: "הלוואי שזה היה לי... "

סיטואציה שחוזרת על עצמה: השעון מראה 07:45 בבוקר. אתם מתארגנים, ממהרים לצאת. ופתאום - "לא רוצה ללכת!" לא לבית הספר. לא לחוג. לא לפעילות שעד לפני שבוע הילד כל כך אהב. וזה לא כי כואבת לו הבטן. זה לא עייפות. זו פשוט התנגדות גורפת, לא מוסברת, לפעמים אפילו מפתיעה. מה קורה פה? אמנם כל מקרה לגופו, אבל התשובה היא לעיתים קרובות עמוקה: הילד לא מתמרד. הוא גם לא סתם "מתפנק". הרבה פעמים, כשילד אומר "לא רוצה ללכת" - הוא בעצם אומר: "יש שם משהו שאני לא מצליח להתמודד איתו. אבל אני לא יודע להסב

זה מתחיל בסיטואציה מוכרת: השעה שבע בערב. ערב רגיל, אבל בשביל הילד, היה שם משהו מתסכל. והוא צורח. "לא רוצה את זה!" נכנס לחדר. טורק את הדלת. מה קורה פה? רובנו בשלב הזה אומרים לעצמנו: "הוא מתוסכל. אולי בגלל משהו שקרה בבית הספר. אולי עייף. אולי סתם בודק גבולות." אבל מה אם נאמר שיש שם עוד שכבה? עייפות רגשית – מה שהילד לא יודע לבטא במילים אנחנו רגילים לזהות עייפות פיזית – ילד שמפהק, נשכב על הספה, מדבר פחות. אבל עייפות רגשית נראית אחרת: * היא יכולה להתבטא בזעם פתאומי * היא תצא על דב