השיתוף של האבא שעשה לי צמרמורת
- אביב
- לפני 4 ימים
- זמן קריאה 2 דקות
השבוע היה לנו את הזום החודשי להורים שהילדים שלהם בקבוצות שלנו.
ולמרות שאני לא יכול לשתף אתכם בהקלטה (כי זו הדרכה פנימית) -
אני חייב לספר לכם מה הוא שיתף.
הילד נמצא כבר חודש בקבוצה שמרכז שלנו בקרית ים
בהנהלת אריה גליקסמן.
האבא סיפר שאריה,
כבר מההתחלה,
ציין שיכול להיות שהילד בשלב מסוים יגלה התנגדות -
ותדרך את האבא בקצרה מה לעשות כשזה יקרה.
ובכן,
חלפו 3 מפגשים,
ובמפגש הרביעי הילד והאבא הגיעו למרכז,
הילד נעצר בדלת הכניסה
ואמר לאבא שהוא לא מוכן להיכנס.
האבא חשב לרגע,
ונזכר בתדרוך של אריה.
היה שם רגע שהיה קריטי שהאבא יגיב בצורה מאוד מדויקת
כדי לאפשר לבן שלו להתגבר על הקושי שהוא חווה.
האבא ביקש לשמוע מהילד מה מפריע לו.
להפתעתו (ולהפתעתנו, כי בדרך כלל ילדים לא משתפים) -
הילד ציין שלא נעים לו שכולם לובשים חליפות קראטה
ורק לו אין.
האבא הקשיב.
ובשלב הראשון הצדיק את הפחד של הבן שלו. נתן לו לגיטימציה.
ובשלב השני, אמר לבן שלו : "אתה יודע מה, אני חושב שאתה צודק, זה באמת לא קל... - בוא נספר את זה לאריה ונשמע מה הוא יגיד לנו".
וזה, חברים, היה ההבדל הגדול.
כי בקלות האבא יכול היה לחשוב ולהרגיש משהו כמו "אני לא משלם בשביל שלילד שלי יהיה קשה, אז בוא נוותר לו ונחפש מקום אחר".
ברור לכולנו שהתגובה הזו אינה מחזקת ואינה מצמיחה את הילד.
כשאריה קיבל את ההזדמנות להתמודד עם הקושי של הילד, הוא עשה את זה בדרך הנפלאה שהוא רגיל לעשות, ויצר אצל הילד תחושת ביטחון והעצמה - למרות שאין לו עדיין חליפה.
אז הודתי לאותו אבא על השיתוף ובאמת חשפתי שזה עשה לי צמרמורת.
כי ברור לנו בצוות של החברה שזה מה שאנחנו עושים.
אבל גם ברור לנו מאוד שלהורים מאוד קשה להישאר מתי שקשה לילד ושהאינסטינקט של כולנו הוא להקל על הילדים שלנו ולעזור להם.
התרגשתי מאוד לראות אבא שמבין
שהעזרה הכי גדולה שהוא יכול להגיש לילד שלו באותו הרגע
זה להסתכל לקושי בעיניים
לעזור לו למצוא לו מילים
ולהתמודד איתו במקום לברוח ממנו.
מה אתם חושבים שהילד לקח מזה לחיים שלו?
אתכם זה יכול לתפוס גם מול המורה בבית הספר או בכל חוג אחר.
זה רגע שאומר לכם שהילד התקשה במשהו שאין לו מילים לתאר אותו. אז הוא ישר מוותר. או נמנע.
פה זה ה"מאני טיים" שלנו כהורים. אנחנו צריכים להבין שהילד מבקש מאיתנו בלי מילים
לסלול לו דרך.
תגובות