מיתוס הטיפול המושלם

אבא אחד סיפר לי על רגע אחד אחרי שחזר עם הילד שלו מטיפול רגשי -

הבן שלו ישב באוטו, שותק. האבא הסתכל עליו במראה האחורית, הכתפיים שלו היו שמוטות, הוא נראה... עייף. ולא מהסוג שעובר אחרי שנ"צ.

זה היה אחרי המפגש הרביעי עם המטפלת. זאת שכולם המליצו עליה. זאת עם הרשימת המתנה של חצי שנה. זאת שאמורה הייתה להיות "הקוסמת" שתפתור הכל.

והוא? הוא הרגיש את המחנק המוכר בגרון. מצד אחד, רצה לכעוס על הילד שלו שלא משתף פעולה, ומצד שני, האבא הרגיש כישלון. אמר שאולי הוא זה שבחר לא נכון? אולי הבעיה היא בו?

בואו נדבר רגע על המיתוס הזה, המיתוס שאומר שאם רק נמצא את "הטיפול המושלם" - הכל יסתדר. ושאם הילד לא "מתחבר", סימן שמשהו בו לא בסדר, או שמשהו במטפלת לא בסדר.

אבל האמת היא הרבה יותר פשוטה, והיא בשלוש מילים: בשלות לסוג הטיפול.

לפעמים, ילד מגיע לחדר הטיפולים והוא פשוט לא שם. הוא לא עושה "דווקא". אלא החדר הסטרילי הזה, עם המשחקים והשאלות, מרגיש לו כמו עולם זר. כמו לנסות ללמוד שחייה מתוך ספר, בלי להיכנס למים.

יש ילדים שהמילים שלהם עדיין לא עוזרות להם להגיד מה הם מרגישים.

ואז יש לנו ההורים הרבה מקום לפרשנות שלנו,

וזה כבר מדרון חלקלק...

כשילד אומר לנו "משעמם שם",

הוא לא בהכרח מתכוון שהיה חוסר בעניין.

הוא אומר לנו: "היה לי שם משהו קשה,

אבל אין לי מושג איך קוראים לזה".

הוא אומר לנו: "אני מרגיש פה חשוף מדי".

ומה קורה לנו כהורים?

אנחנו נבהלים.

אנחנו מרגישים שהזמן בורח לנו בין האצבעות.

אנחנו מפחדים שאם הטיפול הזה לא יעבוד -

הילד יישאר "תקוע" לנצח.

אז הנה נקודת מבט אחרת:

חוסר חיבור לטיפול הוא לא כישלון.

הוא סימן דרך.

הוא אומר לנו להרחיב קצת את ההסתכלות שלנו,

כי אולי הילד זקוק למשהו דומה,

אבל טיפה אחר.

אולי הילד הזה לא צריך חדר סגור עכשיו.

אולי הוא צריך מגרש. אולי הוא צריך קבוצה.

אולי הוא צריך לחוות הצלחה דרך הגוף,

דרך ריקוד, אומנויות לחימה, דרך תנועה...

דרך משהו שמרגיש "חי".

כשאנחנו מבינים שהטיפול הוא לא המטרה,

אלא הילד הוא המטרה, הלחץ מתחיל לרדת.

אנחנו מפסיקים לחפש "תיקון" לילד,

ומתחילים לחפש מסלול.

מסלול שמתחשב במי שהילד היום,

לא במי שהיינו רוצים שהוא יהיה "אחרי הטיפול".

אז אם גם אתם בדרך חזרה מהקליניקה,

מרגישים את הלב מתכווץ כי "זה שוב לא עבד" -

קחו נשימה. הילד שלנו לא מקולקל.

והוא לא צריך קוסם.

הוא צריך אותנו, שנראה אותו באמת.

שנבין שהדרך שלו לביטחון עצמי

עשויה לעבור במקומות שמעולם לא חשבנו עליהם.

בפעם הבאה נדבר על המטפלים, ועל השאלה שכל הורה חייב לשאול את עצמו:

מה אנחנו באמת מבקשים מהם להבטיח לנו?

שבוע נפלא, אביב