בדיקת גבולות או הצפה רגשית? איך יודעים?

הרבה פעמים אנחנו חושבים

שכל בכי או כעס הם אותו הדבר,

אבל יש פה הבדל קל

,שברגע שמבינים אותו,

משהו נהיה לנו פשוט יותר.

תחשבו על סיטואציה שבה הילד מבקש עוד ממתק,

או מסרב לכבות את המסך.

יש שם בכי, אבל הילד לגמרי איתנו.

הוא בודק את המרחב, מנסה להבין איפה עובר הקו,

ומסתכל עלינו לראות אם נוותר.

במצבים האלה, אנחנו לא צריכים להילחם.

אנחנו פשוט צריכים להיות המגדלור היציב שלהם.

לשדר רוגע, לחייך באהבה ולהגיד:

"אני מבין שזה מאכזב, אבל עכשיו הולכים לישון".

בלי נאומים ארוכים, גם בלי כעס.

(אני יודע, קל יותר להגיד מלעשות, אבל תהיו איתי רגע).

ולפעמים,

מדובר במשהו אחר לגמרי.

תדמיינו שחזרתם מיום עמוס של חוויות,

סבא וסבתא, חברים, רעש וגירויים.

פתאום, רק בגלל שהתפר בגרביים קצת מציק או שהכפית נפלה מהשולחן,

מתחיל בכי קורע לב שקשה לעצור.

זו לא מניפולציה וזו לא עקשנות.

המערכת העדינה שלהם פשוט מוצפת.

הסוללה התרוקנה, והם לא מסוגלים לעבד יותר שום גירוי.

היופי בהבנה הזו,

הוא שהיא פשוט משחררת אותנו.

כשהילד מוצף, הוא לא פנוי להפקת לקחים או לחינוך.

במקום להרגיש שאנחנו חייבים "לטפל בהתנהגות" באותו רגע,

אנחנו מקבלים פטור.

אין צורך לחנך (כי אין את מי)

אין צורך לכעוס (גם, כי אין על מי).

כל מה שאנחנו צריכים לעשות, גם פה,

זה להיות חוף המבטחים שלו.

לעמעם קצת את האורות, להציע חיבוק עוטף,

או פשוט לשבת לצידו בשקט, בלי לדרוש כלום,עד שהגל יעבור.

זה מוריד את הלחץ מאיתנו,

ונותן להם בדיוק את מה שהם צריכים:

את הידיעה שאנחנו איתם,

גם כשהעולם מרגיש להם קצת גדול מדי.

שבוע טוב וחזרה נעימה לשיגרה לילדים

אביב.

================

עוד עלינו