כתבה #2 בסדרה: "לא רוצה ללכת!" - פחד? עומס? או קושי חברתי שאף אחד לא רואה?

סיטואציה שחוזרת על עצמה:

השעון מראה 07:45 בבוקר.

אתם מתארגנים, ממהרים לצאת.

ופתאום - "לא רוצה ללכת!"

לא לבית הספר.

לא לחוג.

לא לפעילות שעד לפני שבוע הילד כל כך אהב.

וזה לא כי כואבת לו הבטן. זה לא עייפות.

זו פשוט התנגדות גורפת, לא מוסברת, לפעמים אפילו מפתיעה.

מה קורה פה?

אמנם כל מקרה לגופו, אבל התשובה היא לעיתים קרובות עמוקה:

הילד לא מתמרד. הוא גם לא סתם "מתפנק".

הרבה פעמים, כשילד אומר "לא רוצה ללכת" -

הוא בעצם אומר:

"יש שם משהו שאני לא מצליח להתמודד איתו. אבל אני לא יודע להסביר את זה במילים"

וזה יכול להיות פחד.

זה יכול להיות עומס חברתי.

זה יכול להיות מורה שמרים את הקול.

או תחושת בדידות בהפסקה.

אז איך נזהה מה מסתתר מאחורי ההתנגדות?

נסו לשים לב ל-מתי זה קורה:

* האם זה תמיד לפני אותו חוג?

* האם זה בבקרים מסוימים בשבוע?

* האם זה מחמיר כשיש שינוי בלו"ז או כשיש "שיעור ספורט"?

* האם זה תלוי בילדים אחרים שנמצאים שם?

ולפעמים - דווקא כשהילד שותק, הוא מספר הכי הרבה.

מה לא לעשות?

אל תמהרו לשכנע.

אל תגידו: "אבל אתה אוהב את החוג הזה!"

אל תבטלו את הרגש: "אין לך ממה לפחד, זה שטויות!"

כי כשאנחנו מבטלים את הקושי - אנחנו גורמים לילד קונפליקט נוסף.

אבל הקושי לא נעלם באמת. הוא רק יורד מתחת לפני השטח, ומחכה להתפרץ.

מה כן לעשות?

* לשאול בשקט ולא מיד: "קרה שם משהו שפחות בא לך לחוות היום?"

* לתת לו סולם לרדת בו בכבוד: "אני רואה שקשה לך, זה בסדר. בוא נחשוב איך אפשר להרגיש שם בטוח יותר."

* ליצור גשר – לא דחיפה: "אולי נלך רק ל־10 דקות ונראה איך אתה מרגיש?"

* ולפעמים פשוט לחבק: "אתה לא לבד. גם לי לפעמים לא בא ללכת למקומות מסוימים."

אם זה חוזר שוב ושוב – זו לא בעיה, זו שיחה שצריך לנהל.

ילדים שלא רוצים ללכת למקום מסוים – לפעמים מבקשים מאיתנו:

תעזרו לי לפענח את התחושות שלי"

אל תכריחו – תקשיבו

אל תמהרו לפתור – תהיו איתו רגע באי-הוודאות

והכי חשוב:

אל תמדדו את ההורות שלכם לפי זה שהילד "הלך כמו שצריך".

מדדו אותה לפי זה שהוא מרגיש בטוח לשתף אתכם גם כשקשה.

==============

מעוניינים במידע על המרכז לליווי רגשי דרך אומנויות לחימה הקרוב אליכם? שילחו לי הודעה, אני משיב אישית ללא "בוטים"😅