“אני שונא את עצמי”:

כשהכאב הפנימי של הילד הופך לקול חיצוני (כתבה 7 בסדרה)

זה קורה ברגעים הכי שבריריים:

הילד נכשל במשהו קטן, ננזף,

או רב עם חבר.

ואז יוצא ממנו המשפט שמכווץ לך את הלב:

"אני שונא את עצמי"

או גרסה אחרת:

"אני הכי גרוע שיש"

"אני לא שווה כלום"

"הלוואי שלא הייתי קיים"

אנחנו עומדים מולו – ולא מאמינים שזה מה שהוא מרגיש.

אבל הוא מאמין לזה.

כי זה מה שהוא שומע בתוכו.

מה עומד מאחורי המשפט הזה?

זו לא דרמה. לא מניפולציה.

ולא “חיפוש תשומת לב”.

זה קול פנימי שנולד מרגש עמוק של כישלון, בדידות,

חוסר שייכות או בושה.

וכשאין מילים לתאר את זה – יוצאות מילים קשות.

הילד לא בהכרח רוצה להכאיב לעצמו –

הוא רק רוצה לשחרר את הכאב שכבר שם.

מה גורם לילד לדבר כך על עצמו?

• השוואות חוזרות לאחרים ("למה אתה לא כמו…")

• ביקורת עצמית שמצטברת בשקט

• חוויות דחייה בבית הספר

• תחושת כישלון חוזרת

• פרפקציוניזם פנימי

• חוסר מקום רגשי בטוח לשיחה

ברוב המקרים – זה לא נובע ממשהו חד-פעמי,

אלא מטפטוף מתמשך של מסר פנימי:

"אני לא מספיק טוב כמו שאני."

איך מגיבים כשהילד אומר “אני שונא את עצמי”?

נוכחות. לא נבהלים.

עצרו. שבו לידו. אל תנסו לתקן – תהיו שם.

המילים אולי קשות, אבל המענה שלנו צריך להיות רך.

אישור הרגש – לא ביטולו.

במקום: "מה פתאום? אתה הכי מדהים!"

עלינו לנסות: "זה נשמע כאילו מאוד כואב לך. אני איתך בזה."

שיקוף רגשי מדויק.

"נראה לי שקרה משהו שגרם לך לחשוב שאתה פחות טוב מאחרים.

בוא ננסה להבין את זה יחד."

פתיחת מרחב לעיבוד עצמי.

"זה בסדר להרגיש רע עם עצמך לפעמים.

זה לא הופך אותך לפחות טוב מאחרים."

מה לא לעשות?

לא לבטל את המשפט: "אל תדבר ככה! מה זה השטויות האלה?"

לא להיבהל או להיענש אותו על מה שהוא מרגיש.

לא למהר לספר לאחרים בנוכחותו – זה מעמיק את הבושה

לא לשכנע בכוח – אלא לחזור ולחזק בעקביות

איך מחזקים ילד שמדבר נגד עצמו?

• מזכירים לו – בלי דרמה – מי הוא ומה הכוחות שלו

• נותנים לו מרחב לדבר על רגשות שליליים בלי שיפוטיות או ציפיות לחיוביות

• מלמדים אותו שרגשות לא מגדירים זהות

• מעודדים אותו לראות את עצמו בעיניים של אהבה

• 
  

מילה אישית לסיום

לי אישית יוצא להיתקל בילדים אצלי בקבוצות שאומרים על עצמם "אני גרוע בזה", למשל. רק אתמול הבת שלי אמרה את זה במשחק עם האחייניות שלה.

זיהיתי שהתגובה הראשונה שלי היא "אנחנו לא מדברים ככה", כאילו כדי להרגיל אותם שמשפט כזה הוא לא מקובל.

לאט לאט אני מצליח לעצור את עצמי כשזה קורה. להסתכל על הילד או הילדה שאמרו את זה. קודם כל להראות להם ששמעתי. הרי הם אומרים את זה כדי שנשמע, ולא לעצמם.

ואני לוקח את זה לכיוון אחר.

להתייחס לזה כסימפטום, ולא כבעיה.

אני הפסקתי להעיר על המשפט הזה,

והתחלתי לחזק את אותו הילד בהזדמנויות שיוצא לי.

אבל להנגיש לו ממש את החיזוק, ולהיות מאוד ברור לגבי מה ראיתי שהוא הצליח לעשות.

ואז יוצאים לי חיזוקים כאלה למשל: "לפני שבוע לא הצלחת את זה, ועכשיו כן הצלחת, איזה יופי"

"למרות שהשיעור לא מעניין אותך - אתה מצליח להוציא תנועות ממש מדוייקות"

"איזה יופי שהגעת היום! קשה מאוד להגיע לאימון אחרי הפסקה ארוכה שלא באת".

ואלה הדברים שעוזרים לילדים לשנות קול פנימי בטווח הזמן הארוך יותר.