אני אוהב לחשוב על תוצאות. זה מניע אותי כמעט בכל תחום שאני נוגע בו - גם בחינוך, גם בניהול העסק שלי, גם בקשר עם כל אחד סביבי. פשוט המוח שלי חושב בתוצאות. כשזה מגיע לעזרה שאני רוצה לתת לילד כדי שידע לנהל את הרגשות שלו בצורה טובה יותר - אני חושב איך זה צריך להראות בסוף. יש תעודה, יש חגיגה, יש ציון של דברים שהילד הצליח לעשות במהלך הדרך המשותפת שלנו. בגלל זה גם כל התהליכים שלנו מתחילים מלשאול את ההורים "מה תמונת הניצחון שלכם?" כלומר מה תרצו לראות בעוד חצי שנה כדי להבין שהתה

השבוע היה לנו את הזום החודשי להורים שהילדים שלהם בקבוצות שלנו. ולמרות שאני לא יכול לשתף אתכם בהקלטה (כי זו הדרכה פנימית) - אני חייב לספר לכם מה הוא שיתף. הילד נמצא כבר חודש בקבוצה שמרכז שלנו בקרית ים בהנהלת אריה גליקסמן. האבא סיפר שאריה, כבר מההתחלה, ציין שיכול להיות שהילד בשלב מסוים יגלה התנגדות - ותדרך את האבא בקצרה מה לעשות כשזה יקרה. ובכן, חלפו 3 מפגשים, ובמפגש הרביעי הילד והאבא הגיעו למרכז, הילד נעצר בדלת הכניסה ואמר לאבא שהוא לא מוכן להיכנס. הילד נעצר ואמר: "אני לא רוצה

הטלפון שלכם מצלצל. על הצג מופיע השם: "ענת מחנכת". אני מוכן להמר שבאותו שבריר שנייה, הלב שלכם מחסיר פעימה. הבטן מתכווצת. ואתם ממש מתלבטים אם יש לכם כוחות לשיחה הזו... "מה קרה שוב?" עובר לכם בראש. "מה הוא עשה הפעם?" "איזו תלונה אני הולך/ת לחטוף עכשיו?" שמעו, זה כל כך טבעי שתרגישו ככה. זה לא הופך אתכם להורים לא טובים, וגם לא להורים פחות מעורבים. זה פשוט אומר שאתם עייפים. עייפים מלהרגיש שאתם עומדים למשפט בכל פעם שבית הספר מתקשר. עייפים מהתחושה שרואים בילד שלכם רק את הקושי, ושאתם,