אמא אחת סיפרה לי את הטיפ הזה לפני איזה 8 שנים, ומאז אני בעצמי בדקתי אותו כמה פעמים על עצמי, עם הבנות שלי. והיא צדקה. יש שעה אחת ביום שבה ילדים מדברים יותר מכל שעה אחרת, והסכר הרגשי פתוח. רוב ההורים מפספסים אותה כי הם מנסים בזמן הלא נכון. ארבע אחר הצהריים, בדיוק כשהוא נכנס הביתה, זה הזמן שבו כולם שואלים, ומקבלים את התשובה הבנאלית "בסדר. כיף". הילד עוד לא עיכל את היום. הוא צריך לנוח מהמאמצים החברתיים והלימודיים שהשקיע היום. אז איפה כן? 1. השיחה של השעה 20:30 שכבו לידו כשהוא כבר

יש שאלה שכמעט כל הורה שמשקיע בטיפול לילד שואל את עצמו בשקט: איך אני יודע שזה עובד? ואז, בדיוק כשמתחילים להרגיש שמשהו מתקדם, הילד מתחיל להתלונן יותר. אז לפני שאתם נבהלים, הנה מה באמת קורה שם - ולמה זו הזדמנות ולא בעיה. 1. תלונה במילים זה רגש שהילד מצליח לתרגם לדיבור. ילד שמתפרץ, נסגר או "לא מודה" - זה דווקא המצב הבעייתי יותר, שבו לילד חסרה דרך להוציא את הרגשות שלו. כשילד אומר "היום בכיתה היה לי קשה עם..." הוא עושה פעולה מורכבת בשבילו: הוא מזהה את הרגש, קורא לו בשם ומוסר אותו ל

כל הורה מכיר את הרגע הזה. הילד מנסה לסיים תרגיל בשיעורים, לקשור שרוכים, לעלות על האופניים, ופתאום מגיע המשפט: "אני לא מצליח! אני גרוע בזה!" והאינסטינקט שלנו? לקפוץ ולהציל: "מה פתאום, אתה מצליח מאוד!" רק שהילד לא קונה את זה. כי בראש שלו, העובדות מדברות בעד עצמן. אז בואו נעצור רגע ונבין מה באמת קורה שם. הילד לא באמת חושב שהוא גרוע. הוא פשוט מודד את עצמו מול התוצאה הסופית, ושוכח לראות את כל הדרך שכבר עשה. הנה שלושה צעדים שעובדים: 1. תנו לגיטימציה לקושי: "קשה. אני רואה שזה מתסכל