על פנטזיית ההצלה והקיר שכולנו פוגשים

יושב לי בראש כבר שלוש שנים משפט של אחת המטפלות שאיתה עבדתי.  

זה היה אחרי שיחה קצרה, כזאת שמרגישה "רגילה", ואז היא זרקה את זה כמעט בדרך אגב:

"אביב, אל תיקח מקרים קשים מדי".  

היא אמרה את זה בשקט, בלי דרמה, אפילו עם כוונה טובה. אבל לי זה נתקע. כי למה שמישהו שעובד עם ילדים יירתע מ"מקרים קשים"? לא בשביל זה אנחנו כאן? אם יש משפחה שכבר מותשת והכאב מבעבע, זה לא בדיוק המקום שבו טיפול אמור להיכנס?  

לקח לי זמן להבין שהיא לא דיברה על הילד. היא דיברה עלי. היא בעצם אמרה לי: אביב, תכיר במגבלות שלך. גם מטפל טוב הוא בסך הכל בן אדם. לא קוסם.  

וההבנה הזאת מתחברת לי למשהו עמוק שפוגש כמעט כל הורה שמגיע לטיפול מתוך ייאוש, וגם אותנו המטפלים:

פנטזיית ההצלה.  

פנטזיית ההצלה נשמעת יפה, אפילו מרגשת. היא אומרת שבא מישהו מבחוץ – איש מקצוע, מדריך, מטפל – והוא יצליח במקום שבו כולם נכשלו. הוא ימצא את המפתח, הוא ירכך את הילד, הוא ילמד אותו "להירגע" , והוא יגרום לבית להיות שקט יותר.  

נוח לחשוב שיש אפשרות ל"הצלה" כזו. אבל בדיוק בגלל שזה נוח, זה גם מסוכן.  

כי כשהפנטזיה הזו נכנסת לחדר, היא מלבישה על המטפל תפקיד שהוא פשוט לא יכול לעמוד בו. היא מבקשת ממנו להבטיח תוצאה.  

וכאן מתחילה אחת הסיבות השקטות לכך שאנחנו, כהורים, מרגישים לפעמים שהטיפול "לא עובד".  

לא תמיד מדובר בטיפול חלש, ולא תמיד מדובר בילד "לא משתף פעולה". לפעמים הציפייה היא פשוט לא מציאותית.  

מטפל לא יכול להבטיח תוצאה בסוף הדרך.  

הוא יכול להיות רגיש, עקבי, לבנות קשר מצוין ולהבין את הילד לעומק. הוא יכול לפתוח אפשרויות ולתת לנו נקודת מבט חדשה.  

אבל בסוף, הילד לא חי בחדר הטיפול.  

הילד חי בבית. חי בכיתה. חי בהפסקה, מול המבטים של החברים ומול הדפוסים הקיימים.  

אם תוך כדי תקופת הטיפול הבית עמוס, יש חוסר שינה או לחץ כלכלי – זה משפיע. אם בכיתה המחנכת התחלפה או שחבר טוב עזב – זה משפיע. הילד נחשף לחיים עצמם יום-יום, והוא לא יכול "להשאיר אותם בחוץ" כי יש לו שעה אחת של טיפול פעם בשבוע.  

זה מאוד אנושי לרכז את כל התקווה על דמות אחת. זה מקל, זה נותן תחושה של שליטה. אבל כשאנחנו מבקשים מהמטפל לקחת מאיתנו את כל המשקל , והוא מצידו רוצה להרגיש "מציל" – שני הצדדים נכנסים לריקוד שבו אוחזים בתקווה גדולה מדי, ואז מתנגשים בקיר המציאות.  

אז מה אנחנו יכולים לקחת מהמחשבה הזו ליומיום שלנו?

אולי שווה רגע לשים לב מה אנחנו באמת מבקשים מהמטפל, עוד לפני שהתהליך מתחיל (או אפילו אם אנחנו בעיצומו):  

• האם אנחנו מבקשים ממנו להעלים סימפטומים או "לעשות סדר" בבית?  

• האם אנחנו מבקשים ממנו להחזיר לנו ילד "כמו פעם"?  

• והאם המטפל משדר לנו ודאות גבוהה מדי, כאילו הוא יכול "להבטיח" שזה יסתדר?  

ילד הוא לא פרויקט שיקום, וטיפול הוא לא מוצר עם תעודת אחריות.  

כשאנחנו משחררים את המטפל מהתפקיד של "הקוסם המושיע", אנחנו נשארים עם האמת הפשוטה: הטיפול הוא רק חלק אחד מתוך פאזל שלם של חיים. וכדי שהילד שלנו יסתדר בעולם, אנחנו צריכים להסתכל על כל המגרש – על הקשר עם בית הספר, על הדרכת ההורים, על חוג נכון או על קבוצה חברתית מתאימה.

בפעם הבאה נדבר על איך בונים את המסלול הרחב הזה, ואיך מייצרים שינוי אמיתי במקומות שבהם הילד פוגש את החיים עצמם.

שבוע נפלא,

אביב