מבחן דרגה - לפי לוח שנה או לפי בשלות רגשית?

ברוב מועדוני אומנויות הלחימה, יש תאריכים קבועים מראש למבחני דרגה. הילדים יודעים, ההורים יודעים, והמערכת כולה נעה לקראת רגעי השיא האלה - בהם בודקים את ההתקדמות ומציינים אותה עם חגורה חדשה או פס. אבל מה אם אנחנו מפספסים כאן משהו? ומה אם החגורה איננה המדד המרכזי - אלא רק הסמל  של תהליך עמוק הרבה יותר?

השעון הטכני מול הקצב הרגשי

בתוך כל לוח השנה יש קצב.

פעם ברבעון, או פעמיים בשנה - מגיע הרגע שבו נבחנים.

אבל אם נעצור רגע ונבחן באמת את הילדים שנמצאים אצלנו -

נזהה מיד הבדל עמוק:

• יש ילד שמוכן טכנית כבר שבועות, אבל בפנים הוא עדיין לא מאמין שמגיע לו לעבור.

• ויש ילדה שעושה כל תרגיל מושלם, אבל נלחצת מאוד מול קהל.

• ויש אחד שדווקא השתפר הכי הרבה, אבל המבחן הקבוצתי יפעיל אצלו טריגר של חוסר מסוגלות.

אם נתעלם מהמקומות האלה, נוכל להעביר אותם טכנית -אבל נפספס את ההזדמנות החינוכית.

המבחן כארוע רגשי-טיפולי - לא רק כהערכת ביצועים

מה אם נחשוב על מבחן הדרגה לא כאירוע סיכום אלא כאירוע מעבר? כזמן שבו אנחנו בוחנים לא רק את רמת הבעיטה, אלא את מידת הבשלות של הילד:

• האם הוא ירשה לעצמון להיות גאה בעצמו?

• האם הוא מצליח לשאת רגע של לחץ ולהתמודד איתו?

• האם הוא מפנים שהוא ראוי להתקדם?

ברגע שמתחילים לשאול את השאלות האלה - משתנה כל הדרך שבה אנחנו תופסים את המבחן. זה כבר לא "עוד תאריך ביומן" - זה טקס התבגרות מותאם אישית.

הצעות לאתגר את המודל של לוח השנה

איך אפשר לשמור על סדירות - ועדיין להקשיב לבשלות הרגשית של הילד?

אז יכול להיות ששכנעתי אתכם לחשוב שארוע ביומן הוא לא אידיאלי, ושצריך לייצר משהו אישי יותר. אבל מהר מאוד עולה הסתייגות מוצדקת: מועדון מקצועי לא יכול להרשות לעצמו שכל ילד יקבל דרגה ביום אחר. הורים צריכים להתארגן, יש לוחות שנה, הזמנת מקום, צילום, תעודות... יותר מזה - חלק מהקסם הוא הטקס, ההתרגשות, הידיעה שיש רגע שיא קבוצתי.

ובצדק.

לכן לא אציע כאן לוותר על הסדירות, אלא לאתגר את המודל. לפתוח מרחב מחשבה שבו כל מדריך שואל את עצמו: האם לוח השנה שלי באמת משרת את המטרה הרגשית-חינוכית של המבחן? ואם לא - איך אפשר לשמור על המבנה, אבל לשבור את הסדר מבפנים, בעדינות.

אז הנה כמה הצעות:

הצעה 1: אירוע מבחן אחד - עם מסלולים שונים במסגרתו

המבחן ממשיך להתקיים באותו תאריך - אבל הילדים נחלקים לשלוש קבוצות:

1. נבחנים - הילדים שמוכנים טכנית ורגשית.

2. משתתפים - משתתפים באירוע, אך ללא עלייה בדרגה. עבורם זו חוויית חשיפה, לא יעד.

3. לומדים מהצד - ילדים שעדיין לא בשלים לדרגה, יצפו בארוע כקהל.

כך אנחנו לא פוגעים באירוע - אלא מעצימים אותו. ואני מפרק את זה כי יש חשיבות לכך שילד יבחר להיבחן, ועצם ההיבחנות לא "הונחתה" עליו מלמעלה.

הצעה 2: מועדים קבועים + חלונות השלמה אישיים

אפשר לקיים מבחני דרגה פעמיים-שלוש בשנה, בתאריכים ידועים מראש. אבל -להשאיר "חלון השלמה" אישי כשבועיים–שלושה לאחר האירוע.

אם ילד לא היה מוכן בזמן, או חווה קושי, הוא יכול להיבחן בהמשך - אולי במבחן מצומצם, אולי אחד על אחד. המטרה: לא לתת לקצב של הקבוצה להשפיע על עיתוי לא מתאים עבור הילד, לתת לילד להיות במבחן שהוא לא ארוע, הוא תהליך.

הצעה 3: להכניס את ההורים והמחנכת לתוך התהליך

ההורים והמחנכת הם בעלי ברית. והם יכולים להביע דעתם על תפקוד הילד בסביבות שהן חיצוניות לאימון, שם המאמן לא רואה אותו. אם ההורים וגם המחנכת יכולים לאשר שראו שיפור בחלקים מסוימים - זה מזכה את הילד בנקודות למעבר הדרגה, וככה הביצוע בפועל הוא לא היחיד שקובע; אם עזרת בבית או בבית הספר והתנהגת בבגרות – אתה תעבור את המבחן.

לסיכום: סדר הוא חשוב -אבל הוא לא קדוש

מדריך מנוסה יודע שמסגרת קבועה היא נכס - לילד, למשפחה, ולמועדון. אבל כל מבנה - גם הטוב ביותר - שווה לעצור ולבחון אותו מדי פעם.

• האם הוא משרת את הערכים שלנו?

• האם הוא מייצר מקום אמיתי לכל ילד, או רק מיון טכני?

• האם הוא מקדם שייכות, או תחרות?

אין תשובה אחת נכונה. אבל אם מבחן הדרגה הוא הזדמנות לצמיחה  -

כדאי שלפחות נבדוק אם לוח השנה שאנחנו עובדים לפיו, לא סוגר חלונות  דווקא כשהילד מוכן להתחיל לפרוח.