"מ-50 ל-500 ₪ לשעה" - פרק 2: הדברים שאף אחד לא מבין - אבל הילד אומר

ברוכים הבאים לסדרה חדשה, שבה הבינה מראיינת אותי.

קראתי לסידרה "מ-50 ל-500 ₪ לשעה" – לא כי הכסף הוא המעניין פה, אלא הפיצוח של הערך הגבוה שאנחנו יכולים להביא דרך אומנויות לחימה; הערך – שמתבטא בתגמול ראוי ומכבד לעבודתנו.

בסדרה אני מספר על התהליך שהביא אותי להקים את המרכזים לליווי רגשי באומנויות לחימה, מרכזים שבהם אנו עובדים עם ילדים על מיומנויות ויסות רגשי. מה שעומד מאחוריהם זה למידה של שנים – של הילדים, של ההורים שלהם, ובעיקר – של עצמי.

ביקשתי מהבינה שתתחקר אותי בכל פרק בשאלות הכי חודרניות שהיא יכולה; והבטחתי לענות בכנות.  הנה התובנות.

מה גילית על השפה הלא-מדוברת בינך לבין הילדים?

האמת שהמון. ילד הוא יצור עם תקשורת עשירה מאוד, רובה לא וורבלית. הוא בעצמו לא יודע שהוא קולט כל כך הרבה מסרים, אבל הרגשות שלו והגוף שלו ישר מגיבים לזה.

נגיד, ילד שנכנס עם אמא שלו לאימון ניסיון. הוא מחבק לה חזק את הרגל ולא משחרר. הוא בעצם אומר לי שהוא לא בשל כרגע להיכנס לקבוצה. זאת אומרת – שלא הוגן מצידי לדרוש ממנו להיכנס כרגע לקבוצה. ואם אעשה זאת, אציב אותו ואת האמא במצב מאוד רגיש, מתגונן ולעומתי.

מילד כזה אני צריך לבקש משהו אחר, כמו – "בוא, הכנתי לך ולאמא כסאות, אתם יכולים לצפות ב-10 דקות הראשונות של השיעור ואח"כ נדבר".

או ילד אחר, שנוגע לי בחפצים בלי רשות. להבדיל מהילד הראשון – הוא במקום אחר. מקום שצועק "שימו לב אליי". והרבה פעמים הנטייה היא להפנות אליו כעס (שזה גם משהו שהוא מעוניין בו, בתת מודע; הרי זוהי גם תשומת לב). אבל מה שאני מבין מזה, הוא שילדים כאלה בעצם מבקשים ממני את הבקשה הבאה: "בבקשה תלמד אותי דרכים טובות לקבל תשומת לב, כי אני מכיר רק את הדרכים השליליות".

איך הרגשת כשהבנת שהעבודה שלך חורגת ממה שנאמר במילים?

הרגשתי מאוד חשוף. כי לא משנה מה אגיד – המילים הן לא העיקר.

הרגשתי שאני חייב לבוא נטול מסכות או זיופים. זה כמו לעמוד על במה עם מיליון זרקורים עליי; אני לא יכול להסתיר כלום ו"לשחק אותה"... הילדים יעלו עליי בשנייה.

התחלתי להבין שאסור לי, למשל, לבוא לאימון כשאני עייף. כי אז אין לי יכולת לשמוע את המסרים שהילדים מעבירים לי, ואני אגיב רק למה שאני רואה על פני השטח. היו כמה אימונים שחזרתי מהם מתוסכל כי צעקתי על הילדים. לא שזה אף פעם לא נכון לצעוק, לפעמים שימוש בקול הוא כלי עבודה לכל דבר לניהול האנרגיה בשיעור; אבל צעקתי לא מהמקום הנכון. אלא ממקום של תסכול, כשהילדים הפגינו חוסר משמעת.

והבנתי למשל, שאסור לי לשפוט. מה שאני רואה שהילד עושה, הוא לא תמיד מה שהוא מתכוון לעשות. ואם אשקף לו את זה – אקבל תשובות מעניינות. באימון במרכז לליווי רגשי בחיפה, ממש לפני חודש, ילד קפץ על שק האיגרוף כשבעצם אני לא מרשה לעשות את זה. בעבר הייתי צועק ואולי מעניש. במקרה הזה, ומכיוון שזה לא סיכן מישהו אחר, ניגשתי אליו בשקט, ושאלתי אותו "אתה יודע שאני לא מרשה, נכון?". הוא ענה שכן. ושאלתי "אז מה גרם לך לעשות את זה בכל זאת?" והוא ענה לי – כי זה כיף לי, וחייך חיוך ספק נבוך ספק נהנה מהחיים במקסימום 😊 וזה נתן לי הזדמנות לדבר עם הילדים על המושג "שליטה בדחף", ובזכותו היה לנו מפגש מוצלח מאוד כי הוא הבהיר לי מה קורה לילד בתוך הראש, ואיך אני יכול לגשת לשם, במקום לדבר בעונשים.

למה לדעתך הילדים מגיבים דווקא למשהו פנימי, לא לתוכן עצמו?

לילדים עדיין אין את מנגנון ניהול (או: ויסות) הרגשות שיש לנו. לא רק שהם לא יודעים לנהל את הרגשות שלהם עדיין, הם גם לא מודעים אליהם.

האמת היא, שלהביא את המשהו הפנימי הזה – זה פשוט יותר קל. אז זה מה שהם עושים. זה מאוד קשה לנהל רגש, הרבה פעמים גם לנו המבוגרים קשה מאוד לעשות זאת.

אם ילד פוחד ממשהו מסוים כמו להפסיד או להיות מושפל ליד ילדים אחרים, או שהוא חש גירוי חזק מדיי מקולות או ריחות שיש בדוג'ו – יש לו יכולת יחסית מועטה להתאפק מלהגיב.

אני לא רואה את זה כבעיה. אלא כמתנה. הרבה פעמים הילדים הרגישים האלה מלמדים אותי הרבה יותר טוב מכל אוניברסיטה.

איך לומדים להקשיב למה שלא נאמר?

טוב פה זה נהיה קצת פילוסופי. או "רוחני" (ב-ח' שווא נח 😊 ). אבל תהיו איתי כי אני באמת מאמין בזה.

צריך להשאיר את האגו בחוץ. לבוא ולהתמזג עם השיעור.

זה נכון שאנחנו המאמנים והם הילדים. אבל שנים של "שמירה על דיסטנס" לימדו אותי שכשאני שומר מרחק אני בעצם מאבד ילדים. ודווקא הילדים האלה הכי זקוקים לי.

אסור לי להניח שאני יודע מה הילד רוצה או מבין. אני צריך להשתמש בשאלות אם אני רוצה להבין משהו, ולא לשפוט מראש.

אני צריך לבוא לאימון כשאני באמת רוצה בטובתו של כל אחד מהילדים. אני לא אומר לוותר על הסילבוס ולהתחיל לשאול אותם "מה בא לכם לעשות היום?" – ממש לא. אבל תוך כדי התכנית שאני מביא – קורים דברים. ואני רוצה להיות קשוב לדברים האלה. ילד שהפרצוף שלו עכור מהרגיל, ילד שהגיע מרושל מהרגיל, ילדה שהיום עובדת חלש במיוחד ובלי חשק... אם אני אתרכז מדיי בעצמי ובסילבוס שלי – אני אפספס את זה.

איך מדריך יכול להתחיל לזהות את ההשפעה הזו אצלו?

פה זה נהיה מעניין. כי עד עכשיו דיברתי בתיאוריה, אבל איך יודעים שאני באמת בכיוון הנכון?

התשובה היא, שיש פידבקים מהילדים.

אפשר לראות כשילד יוצא נרגש מהאימון, שהוא יוצא מלא יותר, ומת כבר לספר על האימון בבית.

אפשר לראות איך ילד נכנס לאימון, ואיך הוא יוצא ממנו.

איך הוא מדבר עם ילדים בחדר ההלבשה או חדר ההמתנה.

האם הוא בורח ישר לטלפון או יושב לשתף חבר במשהו.

ההתנהגות של הילדים משתנה בגללנו. זה מה שהיה לי כל כך חשוב להעביר כל השנים האלה למדריכים – שחושבים שבאנו ללמד קראטה. לא! באנו להצמיח ילדים.

יש משהו שאתה עושה כדי לפתח את היכולת הזאת?

בהחלט. אני שוכר את שירותיה של תרפיסטית, שתדריך אותי (סופרווייזינג). בהדרכות האלה אני מבקש ממנה להעמיד אותי במקום - ולדייק את הכלים הטיפוליים-רגשיים שבהם אני משתמש.

בחלק מהזמן היא איתי באימון ורואה אותי מאמן, בחלק מהזמן היא שומעת את הדילמות שלי ושל הצוות - ובונה לנו התערבות.

אחרי כל שיחת הדרכה איתה, אני מרגיש שאני בא רגיש יותר לדוג'ו, רגיש יותר לילדים. ואני גם עושה הרבה שינויים בהדרכה שלי.

איך אתה נזהר לא “לכפות” על הילד תהליך רגשי שהוא לא מוכן אליו?

וואו, זו שאלה סופר מעניינית – כל הכבוד לבינה ! 😊 

יש ילדים שלא בשלים, ויש מקומות שבהם לא נוגעים.

אני אוסיף עליה עוד נדבך,

שלפעמים גם ההורים לא בשלים לעסוק בחלקים רגשיים מסויימים של הילד.

עם ילדים אני נזהר בזה שאני עושה צעד, ומחכה לצעד שלהם. אני משתדל לא לעשות יותר מדיי צעדים בעצמי, משמע "לחפור". אם אמרתי משהו, אני עכשיו אשתמש בשאלה, כדי לראות איפה זה פוגש את הילד. השאלות מבחינתי הן גלאי. הן אומרות לי אם אני מתקרב לנקודה רגישה.

איך התובנות האלה משפיעות היום על הדרך שאתה מדריך?

ככל שאני צובר יותר תובנות, אני בא יותר נקי למפגש ועם פחות ציפיות. הציפיות שלי הן אלה שגורמות לי לתיסכול אם וכאשר מפגש לא הולך כמו שאני מתכנן.

להבדיל מחוג במתנ"ס, אצלי במרכז לליווי רגשי אני משאיר יותר מקום לילדים ולקבוצה להתבטא. יש יותר משחקים, יותר אינטראקציה קבוצתית – מה שבחוג רגיל זה מפריע להתקדמות בחומר.

======================================

חושבים שאתם מתאימים לנהל מרכז משלכם לליווי רגשי דרך אומנויות לחימה?

לחצו כאן