"מ-50 ל-500 ₪ לשעה" - פרק 1: מה אני באמת מביא? (ולמה כל כך קשה לזהות את זה)

ברוכים הבאים לסדרה חדשה, שבה הבינה מראיינת אותי.

קראתי לסידרה "מ-50 ל-500 ₪ לשעה" – לא כי הכסף הוא המעניין פה, אלא הפיצוח של הערך הגבוה שאנחנו יכולים להביא דרך אומנויות לחימה; הערך – שמתבטא בתגמול ראוי ומכבד לעבודתנו.

בסדרה אני מספר על התהליך שהביא אותי להקים את המרכזים לליווי רגשי באומנויות לחימה, מרכזים שבהם אנו עובדים עם ילדים על מיומנויות ויסות רגשי. מה שעומד מאחוריהם זה למידה של שנים – של הילדים, של ההורים שלהם, ובעיקר – של עצמי.

ביקשתי מהבינה שתתחקר אותי בכל פרק בשאלות הכי חודרניות שהיא יכולה; והבטחתי לענות בכנות.  הנה התובנות.

איך גילית בעצמך מה אתה באמת מביא לתוך הדוג'ו?

זה קרה לפני 10 שנים, כשעשיתי מבחני דרגה בחוג בחיפה שבו הדרכתי במסגרת המתנ"ס. זה היה חוג שאהבתי מאוד, הקהל היה חם ותומך, וילדים הצביעו ברגליים. הייתי אחד החוגים היציבים באותה שכונה, ועם זאת התפלאתי לראות שהחוג שלי לא "מתפוצץ", למרות שהשקעתי את הנשמה שלי. הורים בקלות מדיי רשמו את הילדים למסגרות שבעיניי היו פחות רציניות משלי.

וכשסיימנו את מבחני הדרגה ועשינו תמונה משותפת – ניגשה אליי אמא של אחד החניכים ואמרה לי "גם אם היית עושה שחמט הייתי מביאה אותו אליך; מבחינתי זה חוג "אביב" (יעני, במקום חוג קראטה).

חייכתי, הודיתי, שמחתי מאוד מבפנים וגם מבחוץ. והמשכתי הלאה.

משום מה, האמירה הזו נשארה חקוקה לי בראש. "למה היא התכוונה?" תהיתי.

 ועם הזמן הבנתי.

אני לא מדריך קראטה.

אני לא מביא להם קראטה.

ואז התחיל תהליך שלם של מחשבה: אז מה אני כן מביא?

הדרך הקלה היתה פשוט ללכת ולשאול את ההורים שאצלי בחוג. אני בטוח שהייתי מקבל תשובות טובות. אולי אתם יכולים לעשות את זה ממש עכשיו, וזו צריכה להיות המשימה שלכם בעקבות קריאת הדברים האלה. "מה לדעתכם אני מביא?" או יותר פשוט "למה אתם ממשיכים להביא את הבן/בת שלכם אליי?".

מה עזר לך להבין שיש לך משהו מעבר לטכניקה ולכישרון הדרכתי?

התחלתי לפתוח אוזניים. לדבר עם המורות של הילדים. לשאול את ההורים "איך הוא בבית הספר?".

התחלתי להתעניין בחיים של הילד מחוץ לחוג שלי.

זה הביא אותי לראות שאני רואה את הילדים בסיטואציה מאוד סטרילית. ולא באמת מבין מה התהליך האישי שהם עוברים אצלי.

לגבי חלק מהילדים, הבנתי שמאוד קשה להם בבית הספר. הבנתי שאצלי זו אחת ההזדמנויות היחידות בשבוע שלהם שהם מרגישים הצלחה.

לגבי אחרים, הבנתי שהמשפחה כרגע במצוקה, עוברים גירושין או עוברים דירה, והילד מאוד מוטרד מזה; ואצלי הוא מגיע לאי של שלווה.

וחלק מהילדים – פשוט נהנו שאצלי יש סדר וגבולות, מתייחסים בכבוד אחד לשני, אין דיבור תחרותי ובטח שלא בריוני, ולזה אני קורא "מקום בטוח". עצוב היה לי לדעת שזה "מוצר נדרש" עבור הרבה ילדים...

למה לדעתך כל כך קשה לנו, כמדריכים, לראות את הערך האמיתי שלנו?

קודם כל כי מלמדים אותנו ללמד קראטה. חלקנו מאוהבים בקראטה, או בכל שיטה שעליה גדלנו.

ומאז שהיינו בקורס מדריכים, הדגש היה על להחזיק קבוצה, ללמד נכון, להיות נאמן לשיטה. כמובן לשמור על כולם בטוחים ולהחזיר אותם הביתה שלמים ובריאים.

המודעות שלנו לפן הרגשי שמנהל את הילדים (ואולי גם אותנו?) – מאוד מצומצמת.

ואני חושב שכיום שם רכיב מאוד עיקרי בערך האמיתי שלנו.

יש ילדים שבאים להתאמן ומוכנים לאתגר המקצועי, מתמידים אצלנו ונתרמים מהקושי ההולך וגובר. אבל יש כאלה, אולי 50%, שזה גדול עליהם, הם מחפשים קודם חיבור אישי, ורק אחרי שזה יהיה במקום – הם יסכימו להתגייס לחלק המקצועי.

ואנחנו – פשוט מדלגים על זה.

איך ידעת שאתה לא “עוד מדריך טוב” אלא מישהו עם משהו ייחודי?

הודות לקשר שיזמתי עם ההורים.

ביקשתי משובים. לא בצורה של "מה אתם חושבים עליי?" אלא בצורה של "ספרי לי איך הולך לו בחודשים האחרונים ואיך האימונים משפיעים עליו". פיתחתי סקרנות לגלות מה הילדים לוקחים מהמפגשים איתי.

וגם –

היו המון אימונים שיצאתי מלא ומחוזק – ואני בטוח שגם הילדים יצאו כאלה.

הרגשתי שהיה מפגש טוב, שמתחתי את גבולות היכולת של הילד, שהשקעתי קצת מעבר ל"הוראת קראטה" אלא לגלות איפה באמת הילד צריך אותי כרגע.

הרגשתי שהילד יצא עם חוויה ששינתה את הסיפור שלו לגבי עצמו.

מה ההבדל בין כישרון לאימון לבין יכולת לגעת באמת בילד?

מורה יכול להעביר חיים שלמים ולהתעסק רק בשיטה אותה הוא מלמד,

בלי לדעת אם החומר פוגש את התלמידים או לא.

אני חושב שמדריך נזקק לסקרנות טבעית לגבי האם המפגש הזה קורה. האם התלמידים מבינים אותך, האם אתה בכלל עוזר להם? האם הם צריכים את מה שאתה מלמד? 

הרבה פעמים הגעתי ללמד ילדים שבכלל לא רצו ללמוד אומנויות לחימה. זה שיעמם אותם.

ואז צריך לשאול, אוקי – אז עם מה אני יכול לעזור להם?

רק כשילד מרגיש עליך את הסקרנות הזו – הוא נפתח אליך. הוא יכול להתחבר אליך, ואחכ לסמוך עליך.

ובהמשך – ללמוד כל מה שתרצה שהוא ילמד.

האם היה רגע מסוים שבו הבנת שאתה שווה יותר ממה ששילמו לך?

זה קרה בשוטף.

בכל חודש ראיתי מה אני משיג מזה, ובתקופות מסויימות כשכבר הייתי אבא לילדה קטנה, עם תגמולים מגוחכים שאינם מצדיקים היעדרויות מערבים ממושכים ופספוסים של הרדמות – זה ממש הושיב אותי לחשוב על העתיד שלי.

מה אתה מציע למדריך שמרגיש שחוק ולא בטוח אם יש לו מה שצריך?

זה מאוד אישי. אני לא מציע כלום כי הסיפור שלי הוא שלי, והסיפור של כל אחד הוא הסיפור שלו.

אבל מה שמשותף לי ולעוד הרבה מדריכים הוא שאנחנו מרגישים שאומנות הלחימה היא כלי מדהים, שאפשר איתה לגעת בהמון נשמות. וחלקנו גם לוקחים על עצמנו את המשימה הזו – לגעת בנשמות.

מי שנמנה על האוכלוסיה הזו,

זו שמרגישה שהיא מטפלת בילדים במחיר של חוג –

חייב לדעת שיש דרך אחרת.

========================================================================

חושבים שאתם מתאימים לנהל מרכז משלכם לליווי רגשי דרך אומנויות לחימה?

לחצו כאן