top of page

הקוביה שעפה מהשולחן

תמונת הסופר/ת: אביב
אביב
7 בנוב׳
זמן קריאה 2 דקות

לפני כמה חודשים ישבתי מול ילד בן תשע. עמדנו לשחק שש בש,

שאלתי אותו: "אתה אוהב לנצח?" אמר לי "כן",

ואז שאלתי "ואם תפסיד לי?"

ענה לי "אני תמיד מנצח".

"תמיד מנצח? אבל אני טוב" אמרתי, התגרתי בו קצת...

"אם אתה טוב אז בוא נשחק משחק אחר"

והעיף את הקוביה מהשולחן.

ואני זוכר שחשבתי לעצמי,

איזה פתרון אלגנטי!

להוציא מהמשוואה בדיוק את הדבר שכואב.


אני חושב עליו כל פעם שאני רואה

ילד שזורק קובייה על השולחן.


האמת היא שאני לא באמת יודע

מה קורה לילד ברגע ההפסד.

אני יכול לנחש, אני יכול להציע...

אבל הדבר היחיד שאני בטוח בו הוא

שבשבילו זה בכלל לא קשור רק למשחק...


ריתק אותי לראות שיש ילדים שפשוט קמים והולכים,

שמאשימים את הצד השני שהוא רימה,

שמודיעים ש"זה משחק טיפש", וש"משעמם!"

משהו קרה שם, וסביר להניח

שזה לא קשור לקובייה או לשש בש.


מה שאני לומד שוב ושוב, בעבודה עם ילדים בקבוצה,

הוא שהדבר שמקל על הילד זה לא ההסבר שלנו.

זה הרגע שבו אני נמצא איתו ברגע ה"הפסד" או האכזבה -

ולא ממהר לתקן אותו.


אמא אחת סיפרה לי שכשהיא מפסידה לילד במשחק -

היא אומרת בקול, "אוף, זה מבאס."

זה הכול.

ואחרי כמה פעמים

היא שמעה את הבן שלה אומר את זה בעצמו.

"אוף, זה מבאס." ואז קם והמשיך לשחק.

היא לא לימדה אותו שום דבר על ספורטיביות.

לא חפרה לו על "זה רק משחק" -

היא רק הראתה לו איך נשמעת האמת הפנימית שלה באותו הרגע, בלי לייפות אותה.


בכל קבוצה, גם בקבוצות שלנו בטייגר -

יש את זה בכל מפגש.

ילד מפסיד, מעבד לכמה שניות את האכזבה שלו, ואז מגיב.

לפעמים הוא נשבר ויוצא - לפעמים הוא נשאר וממשיך לשחק.

ואני חושב שזה מה שאנחנו מציעים בסופו של דבר -

לא את השיטה ולא את הכלים,

אלא את האפשרות לגלות שאפשר להישאר בחדר גם כשהפסדת.


אז בפועל מה שאפשר לנסות,

זה "לאוורר" את הארוע,

כלומר להשאיר שם קצת אוויר.

בלי למלא אותו בעצות, או בביקורת, או בחוכמת חיים עתיקה

של "הפסד זה חלק מהחיים". הילד לא שם כרגע כדי לקלוט את זה במוח.

הוא כרגע עם הלב שלו.

והלב שלו צריך לחוות

שאפשר לארח כעס ואכזבה ,

לתת להם מקום.

ולא להישבר מהם.


שתהיה שנה של הפסדים קטנים

שנגמרים בסבבה.

אביב

 
 
 

תגובה אחת


עדי
09 בנוב׳

כמה חכמה שקטה יש פה,💓

לייק
bottom of page