כשהכאב הפנימי של הילד הופך לקול חיצוני (כתבה 7 בסדרה) זה קורה ברגעים הכי שבריריים: הילד נכשל במשהו קטן, ננזף, או רב עם חבר. ואז יוצא ממנו המשפט שמכווץ לך את הלב: "אני שונא את עצמי" או גרסה אחרת: "אני הכי גרוע שיש" "אני לא שווה כלום" "הלוואי שלא הייתי קיים" אנחנו עומדים מולו – ולא מאמינים שזה מה שהוא מרגיש. אבל הוא מאמין לזה. כי זה מה שהוא שומע בתוכו. מה עומד מאחורי המשפט הזה? זו לא דרמה. לא מניפולציה. ולא “חיפוש תשומת לב”. זה קול פנימי שנולד מרגש עמוק של כישלון, בדידות, חוסר

כתבה מספר 6 בסדרה: "כל הדברים שהילד שלי מרגיש – אבל לא יודע להגיד לי " הוא קיבל ציון נמוך במבחן? הוא לא נבחר לקבוצת הכדורגל? הוא ראה שילד אחר קיבל מחמאה? והתגובה? "לא אכפת לי." "זה גם ככה לא מעניין אותי..." "גם ככה זה מטומטם." וזה נשמע כאילו הילד אדיש. אבל בעצם, זו לא אדישות – זו הגנה . “לא אכפת לי” הוא לפעמים הדרך הכי אמיצה להגיד “זה פגע בי” ילדים (וגם מבוגרים) לא תמיד מרשים לעצמם להרגיש פגיעים. כשכואב – לפעמים יותר קל לבנות חומה מאשר להודות בכאב. אז הם אומרים לנו (ולעצמם):

כתבה #5 בסדרה: "כל הדברים שהילד שלי מרגיש – אבל לא יודע להגיד לי" הילד שלך שואל: "אבל מה אם לא תבואי בזמן?" "ומה אם אפסיד את ההפסקה?" "ומי יהיה איתי שם?" ואתה עונה, שוב ושוב… והוא שואל, שוב. אתה כבר מתחיל לאבד סבלנות. הוא הרי כבר יודע  את התשובה. אז למה הוא ממשיך? כי לפעמים – שאלה חוזרת היא לא חיפוש אחר מידע. היא חיפוש אחר ודאות רגשית. והיא מגיעה מהלב, לא מהראש. הצורך העמוק: להרגיש בטוח בעולם שאין בו שליטה עבור ילדים, העולם הוא לעיתים בלתי צפוי ומבלבל. דברים משתנים – מורה פתא