הטלפון שלכם מצלצל. על הצג מופיע השם: "ענת מחנכת". אני מוכן להמר שבאותו שבריר שנייה, הלב שלכם מחסיר פעימה. הבטן מתכווצת. ואתם ממש מתלבטים אם יש לכם כוחות לשיחה הזו... "מה קרה שוב?" עובר לכם בראש. "מה הוא עשה הפעם?" "איזו תלונה אני הולך/ת לחטוף עכשיו?" שמעו, זה כל כך טבעי שתרגישו ככה. זה לא הופך אתכם להורים לא טובים, וגם לא להורים פחות מעורבים. זה פשוט אומר שאתם עייפים. עייפים מלהרגיש שאתם עומדים למשפט בכל פעם שבית הספר מתקשר. עייפים מהתחושה שרואים בילד שלכם רק את הקושי, ושאתם,

יושב לי בראש כבר שלוש שנים משפט של אחת המטפלות שאיתה עבדתי. זה היה אחרי שיחה קצרה, כזאת שמרגישה "רגילה", ואז היא זרקה את זה כמעט בדרך אגב: "אביב, אל תיקח מקרים קשים מדי". היא אמרה את זה בשקט, בלי דרמה, אפילו עם כוונה טובה. אבל לי זה נתקע. כי למה שמישהו שעובד עם ילדים יירתע מ"מקרים קשים"? לא בשביל זה אנחנו כאן? אם יש משפחה שכבר מותשת והכאב מבעבע, זה לא בדיוק המקום שבו טיפול אמור להיכנס? לקח לי זמן להבין שהיא לא דיברה על הילד. היא דיברה עלי. היא בעצם אמרה לי: אביב, תכיר ב

אבא אחד סיפר לי על רגע אחד אחרי שחזר עם הילד שלו מטיפול רגשי - הבן שלו ישב באוטו, שותק. האבא הסתכל עליו במראה האחורית, הכתפיים שלו היו שמוטות, הוא נראה... עייף. ולא מהסוג שעובר אחרי שנ"צ. זה היה אחרי המפגש הרביעי עם המטפלת. זאת שכולם המליצו עליה. זאת עם הרשימת המתנה של חצי שנה. זאת שאמורה הייתה להיות "הקוסמת" שתפתור הכל. והוא? הוא הרגיש את המחנק המוכר בגרון. מצד אחד, רצה לכעוס על הילד שלו שלא משתף פעולה, ומצד שני, האבא הרגיש כישלון. אמר שאולי הוא זה שבחר לא נכון? אולי הבעיה ה