למה תכניות למניעת אלימות בבתי ספר לא עובדות – ואיך לבנות תכנית שכן תביא תוצאות?

מנהלת של אחד מבתי הספר היסודיים במרכז הארץ, שיתפה אותי ברצון העז שלה להפעיל תכנית למניעת אלימות בבית הספר שלה. באותה הנשימה היא שאלה "אבל מה מבטיח לי שינוי התנהגות? כי התנסיתי בכמה תכניות שלא עבדו".

המענה הנכון… בהגשה הלא-נכונה

בהרבה תכניות יש מגוון עשיר ומדויק של כלים למניעת אלימות וליצירת אקלים מיטבי. אבל כשבית הספר בא להפעיל אותם, מתגלה פער, שעוצר את התוצאות מלהגיע. הסיבה היא שהכלי הוא נכון, אבל הוגש לתלמיד בצורה שאיננה נכונה עבורו. כך אנו נראה שמתוך קבוצה של 12 תלמידים שנבחרו לקבל את התכנית – כחמישה יפרשו ממנה בכעס ותחושת תסכול, ורק כשבעה תלמידים יתמידו בהגעה.

מה יקבע איך להגיש את הכלים לתלמיד? המקור של הקושי הרגשי הוא התשובה

כשמרכיבים קבוצה של תלמידים לתכנית מניעת אלימות – לא כולם נמצאים שם מאותה הסיבה. לא מספיק לאחד את כולם תחת הכותרת של "קושי רגשי". צריך לדעת מהו המקור לאותו הקושי, כי אחרת אין לנו סיכוי להקל עליו.

אמנם כל התלמידים מגיעים עם נחיתות רגשית, שאומרת שלתלמיד יש ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות נמוכים. זה יכול להתבטא או בביישנות וסגירות, או בפרצי אלימות; אלו ביטויים מנוגדים לאותה המצוקה.

עם זאת, חלק מהתלמידים האלה חוו גם אכזבה מדמות משמעותית. אלו הם התלמידים שאנו רגילים לראותם נמנעים, מוותרים בקלות למרות חיזורים, מורדים, מפוצצים שיעורים – ובגדול לא מעוניינים (לכאורה) לפתח קשר משמעותי עם אנשי הצוות בבית הספר. ברגע שהבאנו כלים נכונים ל"בעלי הנחיתות הרגשית" אבל הפעלנו אותם על "המאוכזבים ממבוגר משמעותי", שלא נמצא בשלב המתאים לקבלם – בעצם לא תרמנו לאחרונים כלום.

השוני הוא לא סמנטיקה. הוא קריטי.

תלמיד שחווה אכזבה ממבוגר משמעותי יתקשה מאוד לקבל מרות ולשתף פעולה עם צוות בית הספר. אפילו המורים המוכשרים ביותר יצטרכו להזיע כדי להגיע לליבו. הוא מסתובב עם משבר אמון תמידי ולכן סוגר דלתות עוד לפני שנפתחו. זהו מנגנון הגנה טבעי מאוד למי שחווה פגיעה בעבר. עבודה עם תלמיד כזה, בהגדרה, תתחיל בסדרת אקטים ליצירת קשר אחד על אחד, וצפויה להתנהל בסגנון של "צעד קדימה ושניים אחורה" לכל אורכה. למעט מקרים נדירים יחסית, ההצלחה איננה צפויה להיות בטווח הקצר. כשתלמיד כזה משולב בקבוצה – הוא יפגע קשות בתהליך לכל המשתתפים בו.

אז איך לבנות תהליך נכון מבחינת הרכב התלמידים בקבוצה?

תכנית למניעת אלימות שתשיג תוצאות, תצטרך להתייחס לתלמידים שמתאים להם להתבטא בקבוצה – ולגבש להם קבוצה המפעילה אותם עם אתגר נכון, שבנוי בצורה מדורגת, ועם דגש עצום על חוויות הצלחה; בנוסף, לתלמידים שאינם יכולים להשתלב בקבוצה להעניק מענה פרטני. המטרה של המענה הפרטני היא לייצר לתלמיד מסוגלות לפעול במסגרת הקבוצה, ולא להעצים את הילד אל מול המבוגר המעצים.

קבוצה היא כוח שחייבים להשתמש בו

למרות החשיבות והתועלת הרבה של המענה הפרטני – עיצוב ההתנהגות עצמו הוא דווקא בזכות הצלחת השילוב של הילד בקבוצת השווים שלו. החל מגיל בית הספר היסודי, הדימוי העצמי והביטחון העצמי של התלמיד מושפע מאוד מקבוצת השווים שלו – חבריו לכיתה ולשכבה. עד אז, השפעה רבה על הדימוי העצמי ניתנה להורים, אך לא עוד. משמעות הדבר היא, שעיצוב נכון של דינמיקה חברתית יוכל להעלות באופן מהיר ועוצמתי מאוד דימוי עצמי של תלמיד. לדוגמא: אם כל החברים לכיתה חושבים שאני מהיר – זו התווית שאני מסתובב איתה, ובא איתה בגאווה לבית הספר. לצערנו, זה פועל גם על תוויות שליליות. אחת המטרות העיקריות של תכנית למניעת אלימות צריכה להיות שימוש בקבוצה כדי ליצור תווית חיובית על כל אחד מחבריה, דרך מערכת חיזוקים מותאמים הניתנים במסגרת הקבוצה.

סיכום

לצד השילוב בין מענה קבוצתי לפרטני לאוכלוסיית התלמידים הנבחרים בבית הספר, הנושא שעליו עובדים בקבוצה חייב להיות אטרקטיבי מאוד מבחינה חברתית, אחרת – לא תהיה מוטיבציה להשתלב בקבוצה מלכתחילה (מרכיב נוסף חיוני בתכנית). לסיום, גישת המבוגר המעצים לילדים חייבת להיות מעולה ללא פשרות: הכלה גבוהה, יכולת להבחין בטוב (כי יש), ויכולת גבוהה מאוד ביצירת מערכות יחסים חיוביות עם ילדים עם התנגדויות מורכבות.