עם כל אחד מהתלמידים שלי יש לי שפה אחרת. אני מכיר ויודע מה מפעיל אותם, ומה מפחיד אותם, ולכן אני יכול להשתמש בשפה שמפעילה אותם לדברים טובים כשאני רוצה בכך. ומה עם הפעמים האלו שבהן הם יותר חכמים ממני ומפעילים עליי שפה שמפעילה אותי? פה הקושי.
יש לי תלמיד שלא אחת מדבר בחוצפה. לא רק אליי אגב, אלא חוצפה היא השפה שלו. ואני מחשיב אותו כתלמיד חכם מאוד, שניחן בעיקר ב"חכמת הרחוב" (כי בלימודים לא הולך לו משהו … ). החוצפה הזו היא החכמה שלו. היא המניפולציה שהוא עושה כדי לשרוד את היום.
כדי לנהל חברה גדולה בהצלחה – צריך להכיר את עצמך היטב. גם כדי לנהל שיחה.
העניין שאותי מאתגר מאוד הוא ההשפעה של החוצפה הזו עליי. כי העובדה היא שכשהוא מדבר אליי בחוצפה – נקטע לי חוט המחשבה ואני מרגיש את הכעס עולה לי. אני כבר לא ממשיך את השיחה בכוונה המקורית שהייתה לי, ואני עכשיו מטפל בחוצפה.
'תשומת הלב הרבה הזו בחוצפה שלו חייבת להיות לא בסדר', אני אומר לעצמי. 'הנה הוא מנסה לערער אותי, ולהסיט אותי לנושא אחר – והוא מצליח!'… אני מאכזב את עצמי.
והנה העניין: זה פשוט לוחץ לי על "כפתורים" שיש לי פחות שליטה עליהם.
הכפתורים שלי
שמעו, זה פשוט. הכפתורים הם העניינים הכי רגישים שלנו, שכשנוגעים בהם – אנחנו לא מסוגלים להישאר אדישים. ההקבלה לכפתור היא עבורי טבעית, כי זה משהו שכשלוחצים עליו מקבלים תגובה מיידית. מוכלת או לא מוכלת – אני בתוך עצמי מרגיש את הלחיצה הזו טוב מאוד.
הכפתור שנלחץ לי כשאותו הילד מתחצף אליי הוא כפתור הכבוד העצמי. לא יודע למה! מעולם לא חשבתי שאני טיפוס שהכבוד הוא נושא שכל כך חשוב אצלו – ובדיוק כאן הנקודה שלי. גם אם לא ידענו שה"אישיו" הזה הוא "אישיו" עבורנו – ההתנהגות שלנו מדברת בפני עצמה. מעולם לא הרגשתי שנכונה לי האמירה "אני אדם שחשוב לו מאוד שיכבדו אותו". להיפך! אפילו הרגשתי איך אני מתפקד טוב במקרים שבהם לכאורה אף אחד לא מכבד אותי.
עם הזמן, כשרציתי לזהות דפוסי התנהגות שלי, הילדים החוצפנים צצו 🙂 והם הראו לי שהכבוד כן חשוב לי. וכשאני לא מקבל כבוד מילד שאני מחנך זה כן מערער אותי. וגורם לי להפסיק להתרכז בדברים הטובים שבו, ולנסות למצוא דרכים למשמע אותו.
הכפתורים הם בעצם סולם הצרכים של מאסלו
כולנו זוכרים את הסולם של מאסלו מהלימודים של …. טוב, כל תחום בערך (זה נראה שבכל מקום מלמדים אותו). זה סולם שאומר שלאדם יש צרכים ושהוא חותר בתת-מודע לקיימם ולהגשימם. החל מביטחון (אוכל ושתיה; מקום לישון) וכלה בהגשמה עצמית, שזה כביכול הערך האחרון בסולם והכי פחות "קריטי" להגשמה, אם כי עבור ילדי המילניום נראה שהוא במקום הראשון, אבל זה לדיון אחר. אם אתם מורים ואנשי חינוך שמקום העבודה חשוב לכם, והעשייה חשובה לכם – נלחצים לכם הכפתורים האלו עשרות פעמים ביום. חותם לכם.
צעד ראשון בניהול שיחה עם ילד שמתחצף: שחרור הכפתור שמנהל אתכם
כשתכירו בכתפור הזה – הוא למעשה יתחיל להשתחרר. כשתזהו שכשהילד אמר לכם שהוא "לא שם עליכם" (לכל תלמיד חוצפן נוסח אחר אבל זה הכיוון), ותרגישו את הגבות עולות לכם, והעיניים נפערות לכם, והדם זורם בקצב גבוה יותר באזור המצח – זה אומר שהכפתור נלחץ. מאחר ואותי מנהל הכפתור של "כבוד עצמי" במקרה הזה, אני צריך להזכיר לעצמי באופן מודע שהאמירה שלו נובעת ממצוקה ולא קשורה אליי. ואז הכפתור שלי משתחרר, ואני יכול להמשיך את השיחה בכיוון פרודוקטיבי.
צעד שני בניהול שיחה עם ילד שמתחצף: זיהוי המרכיב שחסר לילד כדי להרגיש בעל ערך
כאמור, הילד שמתחצף נמצא במצוקה. זה אנחנו יודעים להגיד מתוך שינה. אם עברנו את המשוכה הראשונה של הכפתור – אנו פנויים לעסוק כעת במה מפריע לו.
אני גיליתי שמה שהפריע לאותו הילד (במקרה הספציפי הזה) הוא שורת "כשלונות" בכיתה שגרמה לו להרגיש שהוא מפגר אחרי כולם. היה רצף של שיעורים באותו היום שבכולם הוא התמודד עם קושי להבין ולעקוב. ורצף כזה ערער אותו מאוד והוא הוציא את זה עליי.
כל כך פשוט להבין את זה! אבל כל כך קשה לראות את זה כשהכפתורים מנהלים אותנו ולא ההיגיון.
צעד שלישי בניהול שיחה עם ילד שמתחצף: החזרת אחריות.
הגענו לרגע שאני הכי אוהב. זה הרגע שבו אני מפיל לו אסימון והופך אותו לילד בוגר עוד יותר ממה שהיה לפני השיחה איתי.
"אני רוצה שנסכים ביחד על משהו. שבבית הספר אתה תיתקל בתרגילים שלא הבנת, ובמורים שלא מבינים אותך. ואני רוצה שכשזה יקרה לך, אתה תהיה אחראי לקחת פסק זמן לעצמך: לך לקפיטריה, תצא להתרעננות, לך לחדר השקט, לך לספריה… יש לך אפשרויות. והכל צריך להעשות ברשות מהמורה שבכיתה. אבל אתה צריך לזהות שאתה עמוס, ואתה אחראי לבקש הפסקה כשאתה באמת צריך אותה. מה דעתך?"
ופתאום – יש מישהו שראה אותו. יש מישהו שמכיר בקושי שלו, ונותן לו לגיטימציה. ויש מישהו שעזר לו לעבד את עודף המידע, והציפיות מעצמו.
וכמובן,
שאחר כך,
הוא "שם" עלי 🙂
…
…
…
עד ההתחצפות הבאה.
איך לנהל שיחה עם ילד חוצפן, והכפתורים - להורדת הפוסטרים כ-PDF
Comments