הילד לא רוצה? או לא מסוגל? זה לא אותו הדבר.

יש פעמים שבהן אנחנו שוברים את הכלים מול הילד. "אתה לא מוכן לעשות?! אז לא תקבל!". עם ילדים השיח הזה הוא כמובן עשוי להיות יומיומי. בצוות התכנית שלנו בבתי הספר, אנחנו לעיתים מוצאים את עצמנו שוקלים אם להוציא מהתכנית שלנו תלמיד שמפוצץ שיעורים. כזה תלמיד שמעצבן את כל החברים שלו בכוונה, ולא נותן שיהיה תהליך רציף של עבודה קבוצתית. הרגע הזה מזמין המון רגישות, ועם זאת בהירות והבנה של מה נכון לילד.

ההנחה היא שמה שאנחנו מביאים הוא בדרגת איכות גבוהה, יש בו כוונה ויכולת אמיתיות לעזור לילד, והוא לפי כל הדעות גם אטרקטיבי לילד (כלומר, הוא רוצה להשתתף בו, וזה לא משהו שמשעמם את הילד ושאינו רלוונטי לחייו). הדוגמא הבאה באה מתוך בית ספר בחיפה שנמצא בתכנית טייגר כישורי חיים, אבל היא נכונה גם לבית, וגם לחינוך הבלתי פורמלי.

סף הכוחות של הילד. האם הוא גבוה מספיק למשימה?

מהו סף הכוחות של הילד?

השאלה שמנחה אותי כאשר המציאות מזמנת אותי למעמד הרגיש הזה של להחליט אם ילד ימשיך בתכנית או לא, היא:

האם סף הכוחות שלו מאפשר לו לעמוד במה שדרשתי ממנו?

השאלה הזו מניחה שזה ממש לא מובן מאליו שילד יודע איך להתנהג בקבוצה. ואם הוא יודע, אז האם הוא מסוגל? אלו הן שתי שאלות שונות.

ילד שיודע

הידיעה של מה שצריך לעשות עם חברים היא לא ידיעה מובנת מאליה. זה שאנחנו המבוגרים יודעים שאסור לגעת בגוף של חברים ושנהוג לשמור על מרחב אישי - זו הבנה שהרבה פעמים חסרה לילדים (גם עד כיתה ד' ויותר...). זה שאנחנו יודעים שצריך לשמור על ציוד ועל הסביבה, ושלא נוכל להשתמש בחפצים של אחרים בלי רשות; וזה למשל, שאנחנו יודעים שלא נוכל לצעוק בחדר בכל פעם שאנחנו כועסים - אלה הם ידיעות שבאות עם הזמן, ולא תמיד הן באות אוטומטית מבלי שמישהו ממש ילמד אותנו אותם. כמו לדעת שמות של פרחים, למשל; אני לא אדע אם לא ילמדו אותו, או שאלמד לבדי.

ילד שמסוגל

עכשיו מגיע החלק הקשה יותר. הרבה ילדים יודעים בראש איך לנהוג במצבים מסוימים, אבל הקושי הרגשי לעשות אותם הוא גדול מאוד עבורם. היכולת להתאפק כשמישהו קורא להורים שלי בשמות, היכולת להגיד את מה שאני מרגיש ולא להשתמש בידיים, היכולת לחכות בתור... כל אלו הן יכולות שדורשות מאמץ רגשי. לילד שמאוד מרוכז כרגע בעולמו שלו ובקשיים שלו - קשה לפעול לפי ההיגיון הזה, ולכן הוא אינו מסוגל. זה לא שאינו רוצה, זה פשוט מאוד קשה לו.

ומכאן, שלפני שאני שופט, עליי לדעת אם הילד אינו יודע או אינו מסוגל. ואגב, מי שחושב שלפעמים הילד "אינו רוצה" - זו גם אפשרות. אבל לא במקרים שעליהם אני מדבר. בגלל זה הנחתי מראש שמדובר בפעילות אטרקטיבית שרלוונטית לחייו של הילד.

הפעולה המוצעת: להדביק בין ההווה לעתיד הרצוי

הילדים שמתקשים לנהל את עצמם, בדרך כלל רואים רק את ההווה. לא רואים עתיד. לכן, נוכל לעזור להם להתחבר לאיזה עתיד רצוי. ולהתנות את קבלתו בהתנהגות שלהם. באופן הזה, אני עוזר לילד להגיע למאגר כוחות שחבוי בו. למשל, אם אני צריך עכשיו לחפור בור בגינה, אין לי הרבה כוח לעשות את זה. אבל אם אני מדמיין שאני צריך את הבור כדי לטעת עץ שיאפשר לי לתלות ערסל בגינה ולנוח בו בשישי בצהריים - המאמץ של הבור בשנייה הפך לאטרקטיבי עבורי :-) .

בטייגר אנחנו יודעים שההשתתפות במפגש השבועי חשובה לילדים, ולכן העזרה שאנו מגישים להם היא: (נגיד והיום יום שני) "אתה יודע שביום חמישי יש לך טייגר, אני רוצה לראות שבהפסקה שלך אתה מכבד חברים, ומתנהג באותו האופן שהמדריך מלמד אתכם". חיברתי את הילד לעתיד הרצוי (השתתפות במפגש) ובדרך עזרתי לו לגייס כוחות למשימות שיותר קשות לו כרגע (ניהול עצמי חיובי בזמן ההפסקה בבית הספר).

סיכום

תפקידנו בחינוך הוא לחבר. לחבר בין הילד לבין מטרה נשגבת ממנו, שאותה הוא לא רואה כעת. ההדבקה הזו בין העבר להווה, זה מה שאנחנו קוראים לו "להעביר את ההצלחות למרחב הכיתה"; וזה מה שנדרש מאיתנו כדי לעזור לילד להוציא מעצמו את הכוחות, הקיימים ממילא, אך המציאות מאוד מאתגרת אותו בניצול חיובי שלהם.