שלושה צעדים שיעזרו לילד לנהל את ההתנהגות שלו בצורה טובה יותר

הילדים של היום מוצפים. הם נותנים לנו תחושה שהם מבינים את העולם, אבל למעשה אין להם מושג איך לארגן את המידע שאותו הם קולטים. במיוחד המידע האישי-רגשי-חברתי. אני רוצה להציע תבנית שאיתה אני מצליח לייצר, לאורך זמן, סדר ושליטה של הילד בחייו.

הילדים של היום צריכים עזרה באירגון המידע, במיוחד האישי-רגשי-חברתי.

היום אני וצוות המדריכים שלי בתכנית "טייגר כישורי חיים" מכירים את התחושה הטובה שבלראות ילד מצליח משהו שפעם הוא לא הצליח. לא כל מקרה מסתיים בהצלחה, אבל אני גאה להגיד שזה כבר לא מקרי, ושאנחנו מכירים את עולם הבעיה בצורה יחסית טובה. שזה נותן לנו את האתגר הבא: איך להשפיע באופן רחב יותר וללמד יותר צוותים חינוכיים את דרך העבודה? ומה שאציע פה זה משהו שיכול לעזור לכם אם אתם עובדים עם ילדים, פחות משנה איזה אופי יש לכם או באיזה אירגון אתם עובדים.

השלב הראשון: קשר משמעותי

גם בעידן ה"טכנולוגי" של היום – אין תחליף לקשר. זאת אומרת, שגם אם הילד מאוד אוהב עולם תוכן מסוים ואני נותן לו אותו (משחקי מחשב, חוגים, משחקים לחדר) – זה לא אומר שפטרתי את עצמי ממרכיב הקשר. אני כהורה יכול לטעות ולחשוב שכשהבת שלי משחקת במשחק האהוב עליה בגן השעשועים ואני משגיח מרחוק – אני והיא נמצאים בפסגת החוויה ההורית שלנו, אבל זה לא נכון; פסגת החוויה ההורית מתרחשת כאשר היא קולטת שאני מסתכל עליה, ובנקודה הזו אני עושה הכל כדי לשדר לה: "כל מה שאני עושה עכשיו זה להסתכל עלייך ועל כמה שאת נהנית עכשיו, וזה כיף לי מאוד".

קשר משמעותי אומר שאני, כמבוגר המעצים של הילד, רוצה לראות אותו צומח. ומקדיש לזה מחשבה. ותהייה. ומתלבט ביחד עם הילד על מה נכון עבורו כעת. אל תפחדו מזה, אתם עדיין המנהיגים של הילד, אבל נעזרים בהקשבה פעילה כדי לדעת את התשובות. כי גם אם אתם הורים או מורים נפלאים – אין לכם את כל התשובות.

קשר משמעותי קורה כאשר אני מתלבט ביחד עם הילד מה נכון לו עכשיו. אל תפחדו מזה.

קשר משמעותי נוצר על ידי שיחה משמעותית. מה שעוזר לי לייצר שיחה משמעותית, חוץ מאשר לא לבוא עם תשובות אלא לבוא עם שאלות – זה לא לשפוט. להיות מראה בלבד. גם אם הילד מביא בפניי מציאות שצורמת לי (כמו "רציתי להרביץ לו", "אני שונא אותו, הלוואי והוא ייעלם!" או "המורה הזו שונאת אותי, וגם אמא ואבא שונאים אותי!") – אני אשאל אותו אם לזה באמת הוא התכוון. ולא אתחיל לומר לו שזה כן נכון או שזה לא נכון. כי ברגע שהבעתי את דעתי בנקודת זמן כל כך רגישה (שבה הילד חייב שישמעו אותו ולא שיחנכו אותו) – איבדתי את הילד והשיחה הפכה ללא משמעותית עבורו.

קרה לי מקרה. ילד בכיתה א' עם מציאות חיים קשה, לומד בכיתה רגילה, עם המון אהבה והכלה של הצוות החינוכי. הוא הגיע לקבוצת טייגר, והתחלנו לבנות קשר. הקשר התחיל טוב. אחרי שלושה שיעורים – נפגשנו בשיעור הרביעי והוא כאילו לא הכיר אותי. התנגד ואפילו הרביץ לי. בראש שלי התחשק לי להגיד לו "אתה רציני?! מה התהפכת ככה? אתה לא מתבייש? זה מה שאנחנו לומדים לעשות בטייגר?!". אבל במקום לחנך – שיקפתי. "אני רואה שאתה בוחר להרביץ לי עכשיו. אני לא מעוניין להמשיך לדבר איתך. אני אשמח לדבר איתך כשתהיה מוכן לדבר איתי בלי מכות". טוב נו, גם שיקפתי, וגם הבהרתי מה הגבולות שלי. גם זה חשוב, אחרת – הוא לא יעריך אותי.

קשר משמעותי נבנה קודם כל דרך הקשבה ושיקוף. גם הצהרת הגבולות שלי חשובה מאוד בשלב זה; לא אסכים לקשר בכל מחיר – וחשוב שהילד ידע מה חשוב לי במערכת היחסים הנבנית שלנו. מורה למסוגלות.

השלב השני: מערכת יחסים חוזית.

מערכת יחסים היא יצור אבולוציוני. הוא לא נראה היום כמו שהוא ייראה מחר, לפחות בפוטנציה. כל יום יכול לשנות את מערכת היחסים שבנינו עם הילד.

הילד שאותו אנחנו מלווים לא רואה את טובתו העתידית. זה תפקידנו. הוא רואה את טובתנו הרגעית בלבד, והיא לא תמיד מתיישבת עם טובתו העתידית. לכן, עלינו לעזור לו לאזן ביניהן.

מערכת היחסים שבנינו בזהירות עם הילד – היא הכלי שלנו לקדם אותו. נרצה שהיחסים בינינו יקבלו צורה של מחויבות אמיתית, שאותה הילד ימשוך לשאר מעגלי החיים שלנו, ולא יהיה מחויב רק מולנו.

כשהמדריכים שלי ואני נמצאים בתפקיד באחד מ-35 בבתי הספר בארץ, אנחנו מגיעים לראות את הילדים פעם בשבוע בלבד. בפעם הבודדה הזו – אנחנו צריכים ליצור מחויבות של הילד לנהל את עצמו באופן חיובי, שתתפוס כל השבוע, ולא רק מולנו. איך עושים זאת?

התשובה היא, שבשלב מאוד מוקדם (אחרי ואפילו תוך כדי שייסדנו מערכת יחסים) – אנחנו מדברים על החוזה בינינו. החוזה הוא – התנהגות באחריות. בגלל העובדה שאנו מגיעים מתחום אומנויות הלחימה, אז מאוד ברור לילד למה אנחנו דורשים אחריות: כדי שאף אחד לא ייפגע. אבל האחריות שאנו דורשים היא מעבר לשימוש בכוח: היא אחריות לדבר בכבוד לצוות ולתלמידים, אחריות לעמוד במשימות, אחריות להגיע לבית הספר. אחרת – יש תגובה מהמדריך בצורת שיחה/הערה/שאלה – או התייחסות אחרת כלשהי. אי אפשר לעבור בשתיקה על הפרת כללי האחריות. כשמנסחים את זה באופן חיובי זה יותר מגייס 🙂 – אני אלמד אותך בטייגר כל עוד תוכיח לי שאתה ראוי להיות חלק מקבוצת טייגר. אמירה כזו מאווווד חשובה לילד, ומאוד מגייסת.

כדי לקדם את הילד – חייבת להיות לו מחויבות כלפיי. שנינו חייבים לתת משהו כדי שמערכת היחסים תימשך. אי אפשר לגדל ילד אחראי בלי לדרוש ממנו אחריות, ובלי להראות לו מה המחירים של אי-האחריות. מורה למסוגלות.

השלב השלישי: כוח המחויבות החברתית.

אני לא מאמין גדול בתהליכים פרטניים. כמובן שלפעמים הם נכונים, אבל לרוב – את מה שהילד משיג בשיעור פרטני – הוא ישיג מהר יותר ובאופן עוצמתי יותר בשיעור קבוצתי שמתוכנן ומנוהל נכון. לכן, משפחות שפונות אליי לתהליכים פרטניים, המחשבה הראשונה שלי היא להפנות אותם קודם כל לקבוצת אומנויות לחימה שפעילה באזורם עם מדריך מהתכנית – ורק אחרי חודשיים לדבר שוב על התהליך הפרטני.

ילד מגיל 7 מתחיל להעריך את הכוח החברתי הרבה יותר מההכוונה ההורית. זה כבר נהיה חשוב לו מאוד. ולכן השקעתי בעצמי הרבה זמן לימודים כדי לברר איך לנהל קבוצה באופן נכון, כך שהקבוצה תקדם את החברים בה. דוגמא יפה לכך מהמועדון הפרטי שלי, היא שילד מאוד ביישן הגיע לאימון חדש. הוא היה בן 5, ולא הסכים להשתתף באף קבוצה עד כה, בגלל חשש מסוים. הזמנתי אותו במיוחד לקבוצה של ה-7 ילדים, ולא לקבוצה של ה-14 ילדים. מאחר והוא העדיף להתחיל בצפייה ולא מיהר להשתתף עם כולם – כיבדתי את זה. כל תחילת השיעור היתה משחקים. רציתי להראות לו כמה הקבוצה יודעת להנות יחד. וגם להשתטות. לא הכל חייב להיות רציני כל הזמן 🙂 כל כמה דקות הצצתי לראות איך הוא מגיב. הוא חייך לעצמו, ובשלב מסוים קם מהכיסא וניסה לעשות ליד אמא את התרגיל שביצענו. הנה ההזדמנות שלו: ברגע שראיתי את זה, שאלתי אותו אם הוא יכול להראות לנו שוב איך עושים את זה, כי הוא הצליח יפה. מהמקום – בלי לאלץ אותו לזוז מאזור הנוחות. הוא הסכים והראה. ומחאנו לו כפיים. הזמנתי אותו להגיע לתרגיל ההמשך – והוא בא בקלות.

הקבוצה היא זרז לתהליכים אישיים. אם יש מורה או מדריך/ה שיודעים לנצח על קבוצה של ילדים כדי להצמיח את הילד הבודד שבתוכה – האפקט הוא אדיר לילד, וזה טיפולי הרבה יותר מאחד על אחד. את זה צריך לחפש לפני החיפוש אחר תהליכים פרטניים.

בשלב מוקדם ככל הניתן ארצה שהילד יתשלב בקבוצה שתצמיח אותו. אחר כך ארצה להוציא אותו לקבוצה נוספת – ששם יוכל להציג את מה שלמד. אחר כך אצרף אותו לקבוצה נוספת כזו. העיקר מבחינתי הוא לעזור לחברים שלו להכיר וללמוד על מה שהוא הצליח לעשות – ולתת לו הזדמנות להוכחה חברתית שתעיף אותו למעלה.

מה שהילד יכול להשיג בשיעור פרטני – הוא יוכל להשיג הרבה יותר מהר בעזרת קבוצה מתאימה ומדריך שיודע להשתמש בקבוצה לטובת העצמת הפרט. מורה למסוגלות.

סיכום

לבנות מערכת יחסים –> לדרוש מהילד למלא את חלקו בתוך מערכת היחסים שנוצרה –> לתת לו הזדמנות להוכחה חברתית. בתוך זה אני פועל. בתוך זה אני מצליח. עכשיו תורכם.