סיפור מהקליניקה – על ילד שכבר לא שובר את הכלים

פעם, כל דבר קטן היה מדליק אותו.

תרגיל שהיה טיפה קשה מדי, ילד שהקדים אותו בתור, מדריך שנתן משימה שהוא לא הבין עד הסוף – והכול התפרץ. צעקות. בעיטות. טריקת דלת. ולפעמים, זה אפילו לא היה דרמטי – פשוט שקט חד כזה, הבעת הפנים השתנתה מיד, והוא קם, יוצא מהמזרן, מתיישב בפינה בלי להסביר.

הוא לא ברח רק מהשיעור. הוא ברח מהקושי. מהמבוכה. מעצמו.

הוא לא ברח רק מהשיעור. הוא ברח מהקושי. מהמבוכה. מעצמו.

זו לא הייתה אלימות – זו הייתה הצפה. רגש גולמי שהוא לא ידע לאן לתעל.

וההורים? הם עמדו מול זה שוב ושוב – בחוגים, בבית הספר, בבית – מנסים להבין מה לעזאזל עושים עם ילד שכל כך מתאמץ – אבל המצב רק מחריף שוב ושוב.

ואז הגיעו אלינו. והשיעורים הראשונים לא היו קלים.

הוא בא, הוא בחן, הוא ניסה. לפעמים השתתף, לפעמים רק עמד בצד. בהתחלה, כל שינוי בתרגיל היה טריגר. כל הערה – גם הכי רכה – גרמה לו להתכווץ.

אבל אני לא תיקנתי אותו. לא נלחמתי בו כמו כל שאר העולם. הקשבתי. והעברתי לו את המסר: גם אם אתה לא מצליח – אתה עדיין שייך. אתה עדיין בסדר גמור.

זו לא רק שליטה עצמית. זו הבנה רגשית. זה ביטוי. זה חיבור לעצמו ולמי שסביבו.

היום, הוא כבר לא שובר את הכלים.

כשהוא מרגיש שזה קשה לו מדי – הוא מרים יד, מביט בעיניים, ואומר:"אפשר להחליף תרגיל?" או: "אני צריך רגע לנוח."

פעם זה היה בלתי נתפס. היום – זו המציאות החדשה שלו.

זו לא רק שליטה עצמית. זו הבנה רגשית. זה ביטוי. זה חיבור לעצמו ולמי שסביבו.

ואני, שבחודשים הראשונים הייתי בעיקר שם בשבילו כששבר ונשבר, רואה היום ילד שמתחיל לבנות גשר בין הרגש לפעולה. גשר שאומר – אני לא צריך להיעלם כדי שלא יכאב לי. אני לא צריך להילחם כדי להרגיש קיים.

כל יום הוא עוד לבנה בגשר הזה.

וזה מה שאני עושה כאן. אני לא מחפש שלמות. לא אבחן כמה הילד חזק או זריז או מיומן. אני מחפש את הילד שיודע להגיד –"ככה אני מרגיש. ומה אני עושה עם זה עכשיו?"

אם הילד שלכם נמצא במקום שבו הקושי גובר על הכוחות – תדעו שיש דרך אחרת. ויש מקום שילמד אותו לא להילחם בקושי, אלא להקשיב לו. לכבד אותו. ולצמוח ממנו.