סיפור מהקליניקה: על דחף אצל ילדים

השבוע, באמצע האימון, אחד הילדים בעט פתאום חזק בשק האיגרוף. זה היה מחוץ להקשר, ובדיוק שניה אחרי שהבהרתי שאני לא מרשה להגיע לשקים כרגע.

לא כעסתי. קראתי לו אליי, בשקט, ושאלתי: "שמעת כשביקשתי לא לבעוט בשקים?"

ענה לי: "כן".

"ומה גרם לך לבעוט עכשיו?"

והוא, בלי להתבלבל, אמר: "כי זה כיף."

והייתה בזה כנות כל כך יפה - שלא יכולתי לכעוס גם אם רציתי. אז עצרתי את השיעור לכמה דקות, והתיישבנו לדבר על דחף.

על התחושות האלה שפתאום עולות בגוף - כשהמוח עוד לא הספיק להגיד מילה, אבל הרגל כבר בעטה, או שהיד כבר חטפה, או שהפה כבר צעק...

וזה לא כי הם ילדים רעים. זה כי הם… ילדים. וכמו כולנו - גם להם יש דחפים. פשוט אצלם, השליטה עוד לא בשלה.

אז דיברנו. עם כל הקבוצה. ועל הדרך ניסחתי לעצמי, ולכם ההורים, 5 עקרונות חשובים על דחפים של ילדים – כאלה שאם נבין ונפעל לפיהם, נוכל להשפיע המון.

1. דחף הוא לא בחירה – הוא תגובה גופנית

כשהילד בועט, דוחף, מקלל – ברוב המקרים זו לא "החלטה רעה", אלא תגובה לא מעובדת. המערכת העצבית שלו מוצפת, והוא מגיב עם הגוף. התגובה קודמת למחשבה. חשוב לא לפרש את זה כזלזול או חוצפה – אלא כמצב של הצפה.

2. דחף הוא רמז – לא בעיה

לפי ד"ר דניאל סיגל, מומחה להתפתחות המוח, לילדים פשוט עדיין אין את היכולות המוחיות המלאות לעצור את עצמם. המוח הקדמי, שאחראי על שליטה ובקרה, נמצא בתהליך התבגרות – ולכן דחפים אצל ילדים הם תגובה טבעית, לא חוצפה. כשאנחנו ההורים נעצור ונשאל: "מה גרם לך לפעול ככה?" אנחנו נלמד את הילד להסתכל פנימה – ולהתחיל לזהות מה מפעיל אותו. זו הדרך להפוך דחף להזדמנות ללמידה רגשית.

(להרחבה - "Dr. Daniel J. Siegel, “The Whole-Brain Child; קיימת גרסה בעברית "ילדי המוח השלם")

3. התגובה שלנו לדחף – היא שיעור בפני עצמו

אם נצעק עליו – הוא ילמד שדחף = בושה. אם נבייש אותו – הוא ילמד להסתיר. אבל אם נגיד: "אני רואה שהיה לך קשה לעצור את עצמך – בוא נבין מה קרה שם", הוא יתחיל להבין שיש מה ללמוד מהדחף, לא רק לפחד ממנו.

4. ניהול דחפים זה תהליך – לא משימה של יום אחד

כמו אומנויות לחימה – גם שליטה בדחפים זה אימון.

אפשר ורצוי לומר לילד: "זה לוקח זמן ללמוד לעצור את עצמך – ונתאמן על זה ביחד." עצם האמירה הזו כבר מרגיעה. תחשבו על זה! הילד לא מרגיש מקולקל – הוא מרגיש שהוא בתהליך. ואין דבר יותר ממלא מלדעת שאנחנו בתהליך.

5. לזהות את הדחף לפני שהוא משתלט – זו מטרה סופר ריאלית

במקום לצפות מהילד שלא יגיב בדחף – נלמד אותו לזהות את הרגע שלפני. לזהות דופק שעולה, כיווץ בגרון, חום בידיים – ולהבין שזה סימן. ושיש מה לעשות ברגע הזה – לנשום, לעצור, לבקש עזרה!

וזה מה שאנחנו עושים פה. מלמדים ילדים (ואיתם גם אנחנו ההורים עושים תהליך) – איך להפוך את הרגעים הכי קשים, לרגעים של חיבור, של למידה, ושל גדילה.