סיפור מהקליניקה: למה שמחתי למרות שהוא ישב בצד כל האימון?

הוא הגיע לקליניקה שלי בפעם הראשונה, אחרי חודשים שההורים ניסו למצוא מסגרת שתתאים. מדובר בילד עם חרדה חברתית, כזו, שממש מקפיאה את הגוף. אפילו כשהוא רק שמע שילדים חדשים יהיו בחדר - הוא התקשה לנשום וכל הגוף שלו התכווץ.

אמא שלו לחשה לי בתחילת המפגש - "אני לא יודעת אם הוא יסכים, אל תצפה לכלום".

אבל הוא נכנס. עם הראש למטה, בקושי פגש עיניים. קפוצ'ון מכסה לו את הראש.

הוא ישב בצד, הסתכל על הקבוצה מהצד, בלי לזוז.

איך אני מסתכל על סיטואציה כזו?

עבור הרבה הורים, זה היה יכול להיראות כמו כישלון. למה הוא לא משתתף? למה הוא שוב נשאר בצד?

אבל אני מודד את זה אחרת.

במקום למדוד מה חסר – אני מודד מה השתנה. והפעם, הוא לא נשאר באוטו. הוא לא בכה. הוא נכנס לחדר. (ולא רק זה – אחרי עשר דקות, הוא קם, והצלחתי לגרום לו להשתתף באחד התרגילים)

כי אני לא מודד מול האידיאל – אני מודד מהנקודה שבה הוא התחיל.

את הגישה הזו אימצתי מהספר The Gap and the Gain של דן סאליבן וד"ר בנג’מין הארדי. הספר מדבר על כך שרוב האנשים מודדים את עצמם לפי הפער שיש בינם לבין האידיאל שלהם – כמו האופק, שתמיד מתרחק מאיתנו לא משנה כמה נרדוף אחריו. זו מדידה שמביאה רק תסכול.

לעומת זאת, כשאנחנו מודדים את עצמנו לפי הדרך

שכבר עשינו – לפי הרווח, לא הפער –

אנחנו מתחברים לאמת שלנו וליכולת שלנו.

זה נכון גם לגבי ילדים, וגם לגבי הורים.

זה אומנם ספר עסקים, אבל אני כל הזמן עושה את ההקבלה הזו –

בין מה שאני לומד עם הילדים לבין איך שאני מנהל את העסק שלי.

בשני המקומות, אם אתה לא ממש כנה עם עצמך, ובלי נחישות שיא – שום דבר לא יצליח לי.

וכמו שאי אפשר להכריח פרח לפרוח,

אי אפשר גם להכריח עסק לצמוח.

ואי אפשר להכריח ילד להיפתח.

צריך להפסיק למדוד את הילד לפי איך שדמיינו שהילד יהיה –

ולהתחיל למדוד לפי מה שהצליח היום לעומת החודש או השנה הקודמת.

הילד הזה, בפעם הבאה, כבר הגיע עם חיוך.

כי בפעם הקודמת – הוא הרגיש שהוא הצליח, ולא שהוא נכשל.

וזה כל הסיפור.