סיפור מהקליניקה: הוא כבר לא בורח כשהוא מפסיד. אבל זה לא קסם. זה נקרא "למידה רגשית"

כשהילד הזה הגיע אליי בפעם הראשונה, ההורים לא השאירו הרבה מקום לדמיון. "הוא לא יודע להפסיד" הם כתבו לי ישר בהתחלה בשאלון ההיכרות שלנו. "אצלנו זה או בדרך שלו - או לא בכלל. ברגע של תסכול - הוא פשוט עוזב הכל. לפעמים יוצא מהחדר בכעס, לפעמים גם באלימות."

"אצלנו זה או בדרך שלו - או לא בכלל. ברגע של תסכול - הוא פשוט עוזב הכל"

אני מודה - שמעתי את זה כבר לא מעט פעמים. וזה לא מפחיד אותי. כי עם השנים למדתי לזהות בדיוק מה עובר על ילד כזה. לא מדובר בילד "שלא מסוגל להפסיד", אלא בילד שלא מרגיש בטוח בתוך חוויית הכישלון. וברגע שהיא מגיעה - הוא בורח ממנה.

אני לא מצפה מילד להיכשל "בכבוד" מהרגע הראשון. היום, אחרי הרבה שנים, אני יודע ללכת על הקו הדק - בין לחזק ילד לבין לתסכל אותו במידה. לא תמיד זה קל, ואני גם לא מצליח 100% מהפעמים. אבל זו המומחיות שלי היום: לתת את מנת התסכול המדויקת לסיטואציה ולילד מבלי שהוא ישבור את הכלים.

וזה מה שקרה גם כאן.

כבר באימונים הראשונים (אולי כבר במפגש השני)

הילד הזה חווה סיטואציות שבהן הוא לא היה הכי טוב.

הוא לא סיים ראשון.

הוא לא הצליח כמו אחרים.

הוא לא זכר את התנועות.

ואני כבר ציפיתי לרגע ההוא שבו הוא יקום וילך.

אבל זה לא קרה.

מה שכן קרה זה רגע קטן - אבל ענק מבחינתי.

הוא סיים תרגיל שלא הצליח בו עד הסוף.

(טוב פה הכנסתי קצת מהתבלין הסודי שלי -

אני מרחיב עליו למאמנים שבקהילה שלי,

זה פחות רלוונטי להורים) - והילד הביט סביב,ראה שילדים עשו טוב יותר ממנו,

ו... -

לא קרה כלום.

לא בריחה. לא כעס. אפילו בקושי תיסכול.

הוא חזר לתחילת התור ותירגל שוב כמו כולם.

ופה הבנתי – הילד הזה קלט משהו.

הוא הבין שאצלי זה לא מקום של תחרות.

שלא חשוב לי מי ביצע או ביצעה הכי טוב.

אלא מי מוכן לנסות שוב.

מי עושה את התרגיל מהתחלה ועד הסוף בלי להפסיק באמצע.

הוא הרגיש שזה מקום שבו הוא לא צריך להוכיח 

כדי שיראו אותו.

והוא הרגיש בטוח להיכשל.

וזה לא קורה מעצמו.

זה קורה כי יש פה מסגרת חזקה.

כללי דיבור ברורים – מה מותר להגיד ומה לא.

שפה משותפת.

וכשילד אומר מילה לא במקום - אני עוצר ומתווך.

אין פה "עוברים הלאה" בלי לדבר על זה.

אני מכוון את האווירה באופן אקטיבי.

וכשיש מבוגר נוכח שמחזיק את המרחב - הילדים רגועים.

הם לא צריכים לצעוק כדי שישמעו אותם.

הם לא צריכים לנצח כדי להרגיש שהם שווים.

וברגע הזה, שבו הילד בחר להישאר, לבצע שוב,

ידעתי שעשינו צעד ענק.

הוא אולי עדיין מתוסכל לפעמים.

הוא עדיין לא תמיד מצליח.

אבל הוא כבר לא בורח מזה.

וזה בעיניי ניצחון הרבה יותר חשוב מכל מדליה