מי אחראי פה? העצמה דרך העברת אחריות

אם לחתוך את כל המלל ולתמצת לכדי משפט אחד:

שניים לא יכולים לקחת אחריות על אותו העניין בו-זמנית. 

ואסביר.

אם לי כהורה או כמורה של הילד, יש מטרה שהילד ייקח אחריות על הצלחותיו, כשלונותיו, ובאופן כללי על האושר שלו – זה אומר שאני לא אוכל לקחת אחריות על כך. אבל מה שקורה בפועל, שבגללו ילדים מתקשים לקחת את האחריות הזו – היא שאנחנו לוקחים אותה במקומם. ואז הם מרגישים שהם יכולים לשחרר אחריות. אופס.

דוגמא הורית שאני חוזר ורואה (ונופל בה בעצמי) היא שאנחנו עושים במקום הילד משהו שהוא יכול לעשות לבד, אבל זה לא מספיק טוב/מהיר/מקצועי/מהודק לדעתנו, אז אנחנו פשוט עושים במקומו. כמו לאסוף אחריו משחק כשהוא קטן, או לשאול אותו אם הוא הכין שיעורי בית או התכונן למבחן כשהוא בכיתה ד'. זה בעצם אומר – שלקחנו אחריות על המשימה שלו.

דוגמא מתחום ההוראה שאני רואה (וגם, נופל בה בעצמי), היא שאני רואה ששני ילדים לא מסתדרים ביניהם, ואני קורא להם במטרה לגשר ביניהם. הגישור אמנם יוצא כפי שרציתי: נגמר מהר וכביכול "התוצאה הושגה". יש "שולם". אבל… האם הקניתי להם את היכולת לגשר בין עצמם בעצמם? לא. פשוט כי אני לקחתי את האחריות על כך.

"אם אתה עושה משהו שהילד מסוגל לעשות לבד – אתה משדר לו שהוא חלש."

לכן, הגדרתי לעצמי את סרגל ההתערבות. אמת מידה שתקל עליי להבין אם אני יכול להניח לילד להתמודד לבדו, או שעליי להתערב שמא יקרה לילד נזק. והסרגל נראה ככה:

לדוגמא, מקרה שבו הילד חוזר עצוב כי לא שיחק בהפסקה כדורגל כי היה רעב ואחרי שסיים לאכול כבר התחילו לשחק ולא הכניסו אותו – ממש מתחת לנקודת ההתערבות. אבל, אם לא שיתפו את הילד יום אחרי יום בטענה שהוא מכוער או שיש לו חצ'קונים – יכול מאוד להיות שזה מעל יכולתו לפתור זאת בעצמו ואין לצפות ממנו לעשות כן; יש להתערב ולהפעיל מעורבות של הצוות החינוכי בשטח.

אז אם לא להתערב בעצמנו, אז מה כן?

אנחנו רוצים שהילד ידע שיש בו כוחות להתמודד עם המצב המתסכל שנוצר. אם כך, עלינו לא רק להגיד לו את זה, אלא גם לשדר לו את זה.

הנה דוגמא לתגובה ש"עושה חצי עבודה"; כלומר אומרת בפה את הדברים הנכונים, אבל משדרת הפוך. בואו נראה אם אתם מזהים את הבעיה לפני שאני מציין אותה:

הילד מגיע הביתה ואמא מקבלת את פניו בוכה וכועס, על כך שהמורה לספורט שפט אותו לא טוב ופסל אותו על עבירה שהילד בטוח שהוא לא ביצע. מעצם הבכי המר אפשר להבין שהכאב של הילד הוא גדול, והוא מאשים בכל מאודו את המורה. אמא מושיבה אותו ואומרת לו: "יפה שלי, אני רואה שזה עצוב לך, אנחנו מחר נלך ביחד למורה ונגיד לו מה הפריע לך. "

הערה: קחו בחשבון שהדוגמאות שלי כלליות וכל מקרה לגופו בהתאם לרמת המסוגלות של הילד להיות עצמאי.

ובכן, בדוגמא שלמעלה, מה שהאמא עשתה יפה זה שהיא הביעה אמפטיה כלפי הכאב של הילד (היא גרמה לו להבין שהיא מבינה אותו); וגם היא לא "חפרה" בקושי שלו (לא התעקשה לשמוע פרטים שאינם חשובים).

אבל השדר שלה כשהיא אמרה את המילים "מחר נלך ביחד" הוא שהילד לא מסוגל לדבר עם המורה בעצמו, הילד לא יידע מה להגיד למורה, ובאופן כללי הילד צריך אותה במקרה כזה ולא יודע לסנגר על עצמו. זהו שדר, כלומר זה לא נאמר מפורשות, אבל ילדים רגישים קולטים זאת.

אני מציע את המשפט הבא כדי לשדר לילד שאנחנו סומכים עליו שהוא מסוגל להתמודד לבד:

"יפה שלי, אני רואה שזה עצוב לך, מה אתה חושב שאתה יכול לעשות עכשיו?

או:

"יפה שלי, אני רואה שזה עצוב לך, מה אתה יכול לעשות בפעם הבאה שזה יקרה לך?

התגובה הזו משדרת לילד שאצלו הפתרונות. היא גם משדרת לילד שזו ההתמודדות שלו, ולא ההתמודדות שלי, ההורה. תתפלאו, עבור ילדים רגישים זו תחושה לא נעימה שההורה מתמודד עם הצרות שלך; זו תחושה שאתה, הילד, מכביד ומקשה על ההורה, מה שיוצר עומס כפול על הילד (גם הקושי שלו וגם הקושי שההורה לוקח על עצמו). מקווה שהבנתם את התשבץ 🙂

סיכום

1. זהו איפה תחום אחריותו של הילד ואיפה תחום אחריותכם כמורים או כהורים.

2. נסו לכוונו להתמודד לבד עם מה שלדעתכם הוא מסוגל להתמודד.

3. הורידו אחריות מעצמכם, כי שניים לא יכולים לקחת אחריות על אותו עניין בו-זמנית.

להורדת "סרגל ההתערבות" לחצו כאן