בתחום העיסוק שלי יש לי הרבה עבודה עם ילדים שמגלים התנגדויות. התנגדויות להורים שלהם, למורים שלהם, לבני המשפחה, ולכל אדם או איש מקצוע שמגיע לעזור להם. "אביב, תדע לך שאני לא יודעת עד כמה הוא ישתף פעולה, הוא לא אוהב לדבר עם אנשים והוא גם לא נפתח בקלות", אלו הן המילים של אמא שמנסה להכין אותי למפגש הראשון עם הילד שלה.
הבטחות הן מאיתנו והלאה
אני לעולם לא מבטיח שאני אצליח. גם לעולם לא אגיד: "אל תדאגי, אני יודע בדיוק מה לעשות, יהיה בסדר". להפך, אני מדבר בקול רם על התרחישים האפשריים שבהם המפגש הזה יכול להסתיים, ומכין אותה שכך או כך הרווחנו. הרווחנו תובנה, הרווחנו הזדמנות, וכמו שפעמים רבות קורה – הרווחנו התחלה של דרך נפלאה ביחד.
ילד עם התנגדויות יגרום לנו לחשוב שאנחנו חסרי כלים וחסרי יכולת להגיע אליו. זה אולי נכון בפועל, אבל לא בגלל שום דבר שקיים אצלנו. גם האדם המוכשר ביותר יכול להיתקל בהתנגדויות אצל ילד ובחוסר רצון להיפתח.
הרבה שנים חיפשתי את הנוסחה להגיע דווקא לילדים האלה, ולפצח דווקא איתם את סודות הקשר. מה יעזור להם להיות איתי בקשר? לסמוך עליי? להיפתח אליי? מה יעזור להם להבין שאני שונה? עם כוונות שונות ועם חשיבה אחרת על מה שעובר עליהם? ואולי נועז מדיי לקרוא לזה נוסחה, אבל הראש שלי עובד ככה. הוא מחפש נוסחאות, ומתקן נוסחות שפעם חשבתי שהן טובות והוכיחו עצמן כלא-שלמות.
הדלת נפתחת והילד רואה אותי
המצב הכי מאתגר שקרה לי הוא שילד שעבר הרבה מטפלים (גם בבית הספר וגם בחוץ) – סרב בתוקף לפגוש אותי. לא יודע מה האמא סיפרה לו עליי, אבל בסוף היא הצליחה לארגן את הפגישה אצלם. ואני יודע שהרגעים הכי קריטיים הולכים להיות הפתיחה של הדלת, המבט הראשון שהילד זורק לעברי (אם הוא מחליט להסתכל; שזה גם דורש אומץ ולא מובן מאליו), המילה הראשונה שאוציא מפי… או התגובה הראשונה שלי כשאראה אותו.
ילד בהתנגדות ירצה להיות בעמדת המשקיף ולא המשתתף
ילדים שנמצאים בהתנגדויות לא ירצו שיהיה עליהם זרקור. הם רוצים שיניחו להם. הם צריכים לפתור משהו בינם לבין עצמם לפני שיערבו אותם בתקשורת, וגם אז – זה צריך לבוא מהם. לא צריך לכפות עליהם תקשורת. לכן, כשאני פוגש ילד אני בכלל לא מתרכז בו; אני מתרכז בהורה. אני נותן לילד הזדמנות לבחון אותי, להסתכל על צורת הפנים שלי, הבגדים שלי, תנועות הידיים שלי והבעותיי… אני נותן לו לגבש עליי דעה. זה חשוב לו כדי שידע איך להתמודד עם המצב החדש.
עמדת המשקיף היא עמדה מוגנת. כאילו אני אומר לילד שהוא יכול להסתכל ולא יקרה לו כלום. הם סקרנים מטבעם הרי…הם לא יעמדו בפיתוי של לחקור משהו או מישהו חדש – אלא אם כן זה יאיים על הפרטיות שלהם ועל החופש שלהם. במקרה הזה, הוא התנגד לפגוש אותי מראש כי התפיסה שלו לגביי הייתה שאני אאיים על החופש שלו, ואכריח אותי לפגוש אותו כשהוא לא ירצה. על זה אני צריך להתגבר ולהציב לו אתגר שיעניין אותו אבל שיאפשר לו להישאר מוגן.
ילד בהתנגדות לא ירצה לשמוע את הצד שלי. עדיין.
אין לי עניין בלהעביר לילד את מה שבאתי להעביר לו. כרגע הוא לא קשוב (שהרי הוא מתנגד. זה הפוך מקשוב). אם אני רוצה שהוא יתחשב בי וישמע את הצד שלי הוא צריך להיות פנוי לזה. איך אני מפנה אותו? עיקרון ה"ראיתי אותך".
עיקרון ה"ראיתי אותך" בא לתת לנו מענה כשאין לנו מה לתרום לילד, בעיניו. כלומר, אם אין לו עניין להקשיב לנו, והוא מוצף מדברים שאינם קשורים אלינו. לדוגמא: ילד שצורח וכועס על משהו שעשינו לו, כשברור לנו שהתגובה היא לא רק בגלל מה שעשינו, אלא יושבת על משהו עמוק יותר וקודם יותר למה שקרה בינינו לבין הילד. התגובה היא לא פרופורציונלית, מה שאומר שהילד טעון ועמוס.
אז שוב – איך אנחנו מפנים אותו?
אני מאמין שמה שמציף ילד זו חוויה קשה של "לא מבינים אותי". יש לה הרבה צורות וצבעים, אבל זו השורה התחתונה. אם אנחנו לא נקוטלג אצל הילד כ"עוד מישהו שאין לו סיכוי להבין אותי", ונראה לילד שאנחנו בנויים קצת אחרת – הוא יסתקרן לגבינו ויתן לנו צ'אנס. למשל, אם נגיד לו: "אני אביב ואני באתי לעבוד ביחד איתך על הדברים שמפריעים לכם בבית" – התייחסתי לבית. לא התייחסתי אליו. אז הוא ישלול אותי. ילדים רבים גם ישללו את המשפט היותר מכוון אליהם של "באתי לעבוד איתך ביחד על הדברים שמפריעים לך בבית". כי מי אנחנו בכלל?! הוא לא מכיר אותנו ובאנו להיות מעורבים בקשיים שלו? גם זה לא יפשיר את הילד.
זה מתחיל מהדברים הקטנים. ה"ראיתי אותך" יכול להיות "ראיתי בסלון גביע קטן שהשם שלך רשום עליו" או "ראיתי שיש פה מכוניות מלגו – אתה בנית?" . אלו משפטים שלא מאיימים, ובבת אחת מודיעים לילד שבאתי בטוב, באתי למטרות שלום. לא באתי לחפור על הלקות למידה שלך, באתי להכיר אותך, לשמוע אותך. בקטע טוב.
אני יודע שזה מצליח לי כשהילד מתחיל לדבר. ומתחיל להתפאר בהישגים שלו. ומתחילה לו נימת קול גאה כזו של "כן, זה אני, תכיר!" 🙂 אז אני יודע שהאיום ירד, הקשר נוצר (או חזר), ואפשר לאט לאט להמשיך ולבנות משהו משמעותי ביחד.
סיכום
מספיק לילד לראות שראינו משהו קטן בו. נתחיל במשהו קטן ולא מאיים, ובכלל לא קשור לקושי שלשמו הגענו לילד. לפי הרשות שהילד יתן לנו להמשיך – נמשיך לדברים המורכבים יותר. אבל – כל הזמן תפקידנו לפנות את הילד. לומר לו ש"ראינו אותו".
コメント