חינוך מיוחד לכולם

לפני לימודי תעודת ההוראה, גיליתי שעליי לבחור באיזה תחום דעת ברצוני להיות מורה. כל האפשרויות פתוחות בפניי: אנגלית, מדעים, מתמטיקה, ולמעשה כל נושא שמערכת החינוך מכניסה למערכת הלימודים. אבל בכל תחומי הדעת האלה, משהו הרגיש לי לא שלם.

דמיינתי את עצמי מורה לתחום דעת מסוים, והרגשתי שזה ממש לא המסגרת שאני רוצה לבנות סביב התפקיד שלי. זה הרגיש לי כמו 'מורה למתמטיקה, ו…זהו?!…'. החלטתי ללכת על חינוך מיוחד, כי זה הכי "לא-מקבע-אותי-לשום-עולם-תוכן-בלעדי", ובעצם הכי מאפשר לי לבוא בשביל הילדים, ולא בשביל המקצוע.

החלטה שהצדיקה את עצמה

התחושה הזו הלכה והתחזקה ככל שביליתי יותר זמן בתוך המערכת. יותר ויותר התחוור לי שמה שאני עושה בחינוך המיוחד – לא צריך להישאר נחלתם של תלמידי החינוך המיוחד בלבד. כי מה בעצם אנחנו עושים שם? מכירים את הילדים, שואפים לגבש תכנית לימודים אישית לכל תלמיד, הנשענת על חוזקותיו וחולשותיו; במהלך הדרך אנחנו מבצעים בקרה על עצמינו (האם הגדרנו טוב את התכנית או שניתן לבצע בה שינויים שיעזרו לילד להתבטא טוב יותר בתוך המערכת?); ובמהלך הדרך, דרך שיעורים המוגדרים כ"כישורי חיים", למעשה מכינים את הילד לחייו הבוגרים על כל המשתמע מכך.

"כל המשתמע מכך" זה כל כך הרבה מללמד אותו תחום דעת! למעשה, אנחנו מגלים בתלמידי החינוך המיוחד לאורך כל השנה מרכיבים שמונעים מהם להיות פנויים ללמידת תחום הדעת. באחד זה מרכיב רגשי, באחר מרכיב תקשורתי, והשלישי עם דיסקלקוליה… תחום הדעת נראה כרגע הדבר האחרון שצריך להגיע אליו. ובפועל זה מה שאנחנו עושים: בונים לילד דרך שבה הוא כן יכול להגיע להצלחות, ויחד עם זאת מרכיבים לו ארגז כלים להכרה והתמודדות עם הקושי האישי שלו ללמוד.

אז רגע… למה התהליך הזה לא ברור מאליו בכל בית ספר? לכל מורה? 

סליחה סליחה, אני חוזר בי. הוא כן ברור מאליו. אז אנסח מחדש: למה התהליך הזה איננו מיושם בכל בית ספר?

אני לא נכנס כאן למערכת החינוך, אופייה, מטרותיה, מגבלותיה, אבל כולנו יודעים שמטרותיה המקוריות היו להכשיר בוגרים להשתלב בעבודה יצרנית בתקופת המהפיכה התעשייתית, ולשמחתנו, חלק גדול ממערכות החינוך כבר נקטו צעדים משמעותיים כדי להפוך להיות רלוונטיות הרבה יותר לדור החדש. לא בציניות, זה באמת באמת משמח אותי מאוד.

אבל… עדיין המערכת הכבדה הזו מוּנעת מהישגים חיצוניים לילד שאליהם הוא אמור להגיע. אצל ילדים רבים מדיי זה יוצר ירידה בתחושת המסוגלות. אני טוען, שירידה בתחושת המסוגלות היא המקור להדרדרות מאסיבית אפשרית באורח חייו של הילד, מכל הבחינות.

מורה למסוגלות הוא לא צמרת העץ – אלא השורשים שלו

"מורה הוא שחקן שלא מיצה את עצמו", אמרה לי פעם אשתי, בבדיחה שהשאירה לי הרבה חומר למחשבה. האמירה הזו התחברה לי בגלל שבאמת ראיתי מורים שתחושת הערך הגבוהה שהם מקבלים מהמקצוע היא (גם) בזכות הדרור שהם נותנים לכישורי ההצגה שלהם, הורבליות הגבוהה והרצון להיות מוביל של קבוצת התלמידים בכיתה. ואין רע בזה. אבל אז המורה הוא "צמרת העץ" – הוא המקום הכי נשגב, הכי יודע, הכי מאורגן, הכי כריזמטי בכיתה. זה שרואים למרחוק.

דור התלמידים של היום לא מתרשם מצמרת עצים מפוארת; אי אפשר לקנות אותו בידע רב בתחום דעת מסוים. הדור הזה בנוי אחרת, עם סף תסכול נמוך וכמעט אפס דחיית סיפוקים (כולל אותי); הם צריכים משהו שיגע בהם, שיהיה רלוונטי אליהם לעכשיו. כי אם לא, הם לא יתגייסו לשום תהליך. ולכן, השאיפה של הדמות שתבוא להוציא ללטש את היהלום שבהם ולהוציא אותם מאזור הנוחות, צריכה לבוא ולהיות השורשים שיאפשרו להם לצמוח; להבין מה הם צריכים כרגע, ולדעת איך בונים עם זה תהליך שבו הם במרכז, ולא המורה.

אין דבר כזה "מאוחר מדיי"

פגשתי ילדים שהתייאשו ממערכת החינוך. למעשה, הם התייאשו מעצמם בתוך מערכת החינוך. הם כבר לא מצפים מעצמם לכלום בתוך המערכת הזו, והדרישות שלה.

אבל תמיד היה משהו שיכול למשוך אותם למעלה. ילד אחד נמשך למשחקי מחשב, ילד אחר נמשך לכדורגל. הם לא מצליחים שם אבל הם לא מוותרים. זה חשוב להם להצליח שם. אם כך, זה צריך להיות חשוב גם לנו. עם תהליך נכון, ילד שמאוכזב מבית הספר יכול לתת לו עוד הזדמנות, ברגע שהוא רואה שרואים אותו. 

יישום התפקיד של מורה למסוגלות

כמו בכל תהליך, יש סדר לדברים. אי אפשר להתחיל בלי קשר טוב לילד. קשר הוא הבסיס להכל: לת

קשורת ביניכם, למה שתצליח ללמד אותו ולמה שהוא יצליח ללמד אותך. הציפיות מהשלב הזה הן להכיר אחד את השני, לשדר שהכל בסדר, שאתה לא שופט אותו או נותן לו ציונים. חשוב שהוא ירגיש לא-מאוים ממך.

לאחר מכן, ואפילו תוך כדי, חפש את הניצוץ בעיניים שלו. ממה הוא נדלק? מה מלהיב אותו? מה נותן לו כוח להשתתף ולנסות ואפילו להיכשל? איפה הוא ממשיך גם כשהוא נכשל?" זו השאלה הכי חזקה שלי להורים שבאים אליי כדי שאעזור להם למצוא את החוזקות שבילד שלהם (יש 10 חוזקות נפוצות בילדים ולכל ילד יש בין 2-3 חוזקות דומיננטיות, לפי מחקרי גאלופ).

השלב החשוב הבא הוא שתיקח חלק במשהו שחשוב לילד להשיג: תוצר יצירתי באוריגמי, קירבה לחבר שבו הילד מעוניין, הקמת קבוצת משחק "מבוכים ודרקונים" או להצליח להגיד למנהלת שהיחס שלה אליו לדעתו לא הוגן. ברגע שחברת אליו עם מטרה שחשובה לו – השלב הבא יהיה אפשרי.

עכשיו הוא יסכים "לבוא אליך". לעזור לך להגשים משהו משלך. אג'נדה שלך, כמו למשל תחום הדעת שאותו אתה מלמד. כי נחשפת אליו ועברת את הדרך לליבו. זה הזמן להעביר לו את המסר שאתה מאמין בו, אבל לא בצורה מצועצעת ופיוטית; אלא להציב לו באסרטיביות ציפיות שיש לך ממנו. זה יגרום לו להרגיש מאותגר ונרגש, כי מי לא אוהב אתגרים (שבאים כשאנחנו פנויים לקבלם).

סיכום

מורה למסוגלות זה, לדעתי, התפקיד של כולנו. מורים, הורים, מדריכים בתנועת נוער או כל מבוגר אחראי. לכל אחד מאיתנו יש מה ללמד את הילד. אבל אם חשוב לנו שהילד גם ייקח את זה, חשוב לנו להתחיל בשלב מוקדם יותר בשרשרת: לא בנו, אלא בו.

להורדת קובץ PDF לחצו כאן – איך להיות מורה למסוגלות

תגובות:

כיתבו לי על הדרך שלכם להיות "מורים למסוגלות": מה השיטה שלכם? איך אתם מפצחים את הדרך לליבם של ילדים שמתקשים (או לא) להביא את עצמם במערכת החינוך שלכם?