כולנו יודעים מה לעשות. אבל אולי כשעושים זאת בסדר הלא נכון – הדברים משתבשים.
כשאנחנו מארגנים את הילדים שלנו בבוקר לבית הספר או לגן, אנחנו יודעים שצריך לצחצח שיניים, לרחוץ פנים, להתלבש, ולאכול או לשתות משהו קטן. אנחנו יודעים שאלו הפעולות הנדרשות. אבל אנחנו יודעים שאם נבקש משהו מאלה קודם (למשל, רחמנא ליצלן, נרשה להם להתעורר מול הטלוויזיה) – אז יכול להיות שיהיה לנו יותר קל. אם נדרוש את הפעולה הכי קשה בהתחלה – ניתקע בויכוחים והתנגדויות.
בהעצמת ילדים גם יש סדר.
אני לא אוכל לשכנע ילד להגיע לחוג אם הדימוי העצמי שלו נמוך. הוא פשוט לא ירצה להיות ליד ילדים אחרים, כי הוא מעריך את עצמו פחות מהם. לכן, החלק החברתי בתהליך הזה יבוא אחר כך, והחלקים הראשונים הם פרטניים ברוב המקרים.
הפעולה הראשונה: תוכן
למה זו הפעולה הראשונה? כי בכל ילד יש את התשוקה לעולם תוכן מסוים. התשוקה הזו קבורה בין ערימות של "קולות פנימיים" שאומרים לו לוותר עליה. הקולות האלה מתחזקים כאשר האתגר נהיה מורכב יותר ורב-משתנים, כמו פעילות חברתית. אז בואו נצמצם את הקולות האלה ונעזור לילד להתרכז בעולם התוכן שבו הוא מרגיש בנוח.
עם ילדים רבים עולמות התוכן האלה היו מחשבים. עם אחד הילדים התחלנו ככה תהליך ובסוף גיבשנו מועדון חברים סביב המשחק "פורטנייט" כי זה מה שהוא אהב. התוצר הסופי היה גם חברתי, והוא התאפשר רק בזכות הקשר שנבנה ביני לבינו בתהליך תכנון ומשחק משותף בפורטנייט.
וזה מוביל לנקודה השנייה:
הפעולה השנייה – קשר בין הילד למבוגר המשמעותי
הקשר הוא, בלי צחוק, המרכיב שירים או יפיל את כל התהליך הזה. אם הילד ילמד לתת אמון במבוגר, לשתף אותו ולהיפתח בפניו – התהליך יצליח. אם הילד לא יגלה במבוגר דמות שמתעניינת בו באמת, שרוצה את טובתו ושמקשיבה לחלומותיו הכמוסים – הילד יישאר מסוגר גם בפני המבוגר וגם בפני עצמו.
הקשר עם המבוגר המשמעותי הוא זה שמוציא מהילד את "הקולות הטובים", שמקדמים אותו, ואומרים לו שהוא מסוגל, ושהוא שווה. לא שהמבוגר צריך להגיד את זה מפורשות; הוא צריך לשדר את זה. הוא צריך לבלות עם הילד בנוכחות מלאה, הקשבה בכמה רמות (ישנן 7 רמות של הקשבה, שעליהן למדתי בזכות חבר יקר בשם ירון שור) כי זה בדיוק מה שהילד מרגיש.
אם הקשר יציב, אפשר לעבור לשלב הבא. וזהירות – לא לעשות זאת מוקדם מדיי. החיפזון בשלב זה מסוכן מאוד לתהליך ההעצמה.
הפעולה השלישית – חברה
אחרי כל ההילולים שנתתי לקשר (ובצדק) – ההעצמה האמיתית וברת-הקיימא מתבצעת בזירה החברתית. הקשר הטוב עם המדריך – איתן ויציב ככל שיהיה – הוא בעל תקרת זכוכית. הילד בסופו של דבר מועצם דרך החברים שלו; אם הם יגידו שהוא שווה (ויראו לו את זה במעשים) – אז הדימוי שלו בעיני עצמו ישתנה. זו השורה התחתונה והלא-ממש-נעימה, אבל עלינו להתיישר לפיה.
ולכן, נבנה לילד את ההזדמנויות להגיש את "עצמו החזק" בחברה: ניתן לו לספר לכיתה על הפרויקט שהכין ביחד איתנו, או נגבש לו סרטון שיציג את זה במקומו בצורה מדהימה, או שנכתוב ספר יחד ונוציא אותו לאור – כל מה שיהפוך את ההצלחה שלו ממקומית (שמתקיימת מול המדריך) לגלובאלית (ששייכת למספר תחומי חיים שלו: גם לבית, גם לבית הספר, גם לשכונה וכו') – ובעצם מגדירה אותו שם.
סיכום
כל פעולה שנעשה לא בסדר הנכון יכולה להיתקל בהתנגדויות. הילד צריך לבנות את עצמו מול מבוגר משמעותי לפני שהוא מגיע לקבוצה, והוא צריך לעסוק בתחום שיש לו תשוקה אליו לפני שהמבוגר יצליח לגייסו לתהליך. בראש ובראשונה צריך להתחיל עם מה שבוער בילד, להקשיב לו באמת, להיות תלמידים שלו – ולגבש עבורו הצעה לעסוק בתחום שהוא כל כך אוהב – עד שלא יוכל לסרב לה. זו האומנות שלנו.
בהצלחה,
אביב
באיזה סדר מעצימים – להורדה כ-PDF
Comments