הבדיחה הידועה מספרת על זקן שבא לרופא ואומר לו "יש לי יציאות בשעה קבועה כל יום, בול בשבע בבוקר"… הרופא שמח מאוד לשמוע ואומר : "זה סימן טוב מאוד אדוני, אז מה הבעיה?" "שאני מתעורר בשמונה", מציין הזקן.
אני חושב שהיהירות הזו של הרופא מאוד מוכרת לי כשאני עם ילדים. הרבה פעמים כשאני רואה ילד מתוסכל ושואל אותו לשלומו – הוא מספר בקצרה על ארוע שתיסכל אותו, ואני ישר "מבין" את התיסכול של הילד. אפילו חוטא בלומר "נו אז מה הבעיה, הוא לא עשה את זה בכוונה, בוא נדבר איתו יחד ותראה שהכל יסתדר".
החטא הזה הוא חטא גדול מאוד. כי כמעט בכל המקרים הארוע יהיה רק "הקש האחרון", ולא הסיבה האמיתית שהילד בוכה או שבור. כמעט תמיד יהיה משהו עמוק יותר, עתיק יותר ומשמעותי יותר מאשר הארוע הקטנטן הזה שכרגע הגיע לאוזננו.
מה שהילד יודע להגיד לנו
הילד ידע יפה מאוד לתאר לנו אירועים. "הוא עשה לי ככה, ואני אמרתי ככה, ואז ההוא הגיע ועשה ככה". הכי קל לתאר אירועים. עוד יותר קל, לתאר אירועים שאחרים עשו, ולא כאלה שאנחנו עשינו. אם אתם מדברים עם ילד והוא "תקוע" על אירוע שקרה, ומספר רק את זה – צריכה להידלק לכם נורה אדומה, אפילו אם הארוע נשמע כמצדיק מאוד רוגז ותיסכול.
לדוגמא, תלמיד שלי סיפר לי שבהפסקה הוא רוצה לשחק כדורגל עם חבריו, אבל המגרש לא תמיד שלהם. יש טבלה מסודרת, אבל המורות המשגיחות מחליטות לפעמים אחרת ממה שכתוב בטבלה, בעקבות שינויים בית-ספריים כאלה ואחרים. המורה שתשמע את התלמיד מתלונן על כך שהוא רוצה לשחק ולא יכול תהיה בבעיה ולא תצליח לעזור לו. למה? כי מצד אחד היא יודעת שיש טבלה ושזה תורו לשחק, מצד שני ההנחיות שלה לאור שינויים כאלה ואחרים היו לפעול אחרת מהרשום בטבלה, אז מכאן שאין מה לעשות כרגע והתלמיד צריך להתמודד עם האובדן לבדו.
זה ברמת האירועים. בואו נראה מה ברמה קצת יותר עמוקה.
מה הילד לא אומר במילים?
אם רק היתה מבררת יותר לעומק, היא היתה מגיעה לעובדה שלילד יש חוש צדק מאוד מפותח. זו בעצם חוזקה, אם אתם עוקבים אחריי ואחרי הדרכות שלי על חוזקות אצל ילדים. זה אומר שכשהוא מבטא אותו (את חוש הצדק, כלומר עומד לצד מישהו שנזקק לעזרה מוסרית, או לוקח חלק בוועדת הייצוג של תלמידים בפני ההנהלה במועצת התלמידים) אז הוא מרגיש משמעותי. הוא מרגיש די נורא כאשר נעשה עוול; הלא הוא אי-צדק.
יהיה קשה מאוד להחזיר אותו לשלוותו כאשר הצדק לא נעשה. ועוד יותר, כאשר מורה בבית הספר, שאחראית על יישום הכללים ושמירה על כל התלמידים – פוגעת בערך הצדק על ידי כך שהיא מקנה את הזכויות במגרש למי שלא מגיע – אותו הילד גועש ושוצף מזעם. ילד כזה בעצם לא אומר לנו שצדק חשוב לו, ושנעשה פה עוול, שצריך לתקנו מייד. הילד לא אומר לנו, שמה שמפריע לו באמת זה לא שהוא לא משחק כרגע כדורגל, אלא זה שהטבלה משתנה ואין שקיפות. אבל את זה בדיוק אנחנו צריכים לשמוע.
כי אם היה אומר לנו את זה, היינו יודעים להתייחס לתחושותיו ולדברים החשובים לו, ולא רק לארוע שלפיו ב-15 דקות הקרובות הוא לא ישחק כדורגל. אתם מצליחים להבין איזה גדול ההבדל הזה?
ורק לשם חידוד – גם אם אין לנו פיתרון שישביע את רצונו של התלמיד לגבי המגרש, עצם זה ששוחחנו באותה השפה, שהבנו שחשובה לו השקיפות ושננסה לפעול בנידון – עצם זה היה מרגיע אותו. פשוט… הוא לא אמר את זה מעולם.
מהו הרקע שמקשה עליו לתפקד טוב במצב הנוכחי?
בוקר אחד הגעתי ללמד בכיתתי, אחרי תקופה ארוכה יחסית של שביעות רצון מהישגי התלמידים שלי. כל אחד ביעדים שלו עשה דרך יפה.
פתאום קרתה תקרית באמצע השיעור שהפרה את השלווה, והתלמידים היו צריכים להתמודד בינם לבין עצמם, כמובן בתיווך שלי. עבור התלמיד ג' ההתמודדות לא היתה טובה. הוא קם, היכה והשתולל, והגיע לשברון מהר מאוד. ההידרדרות הפתיעה אותי לרעה. היתה לו תקופה מופלאה של הצלחה בויסות ובניהול הרגשות שלו. אז מה קרה?
האמת, אם רגע נסתכל, הדבר המפליא (והמרגש) הוא שהוא לא נשבר ככה תקופה ארוכה. הוא לוקה בסף חרדה גבוה ומחשבות טורדניות, שאותן הצליח לנהל בצורה מעוררת השראה בחודשים האחרונים. אם נוסיף לזה שינויים במצב המשפחתי והורים עם מערכת יחסים מורכבת – נבין שהקושי של הילד לא התחיל בכיתה.
אחרי שכעסתי, והתאכזבתי, נמלאתי אמפטיה ורחמים. הבנתי שזה עניין של זמן עד שקורות הנפילות האלה, ונכון לתקופה זו בחייו – אירועים כאלה הם חלק בלתי נפרד מהמציאות. הוא יכול לנהל את התיסכול שלו רק עד סף מסוים, וכשהוא עובר את הסף – התוצאות ידועות מראש. מה שקרה לנו הוא שלתקופה מסוימת "שכחנו" את הרקע הזה, והנחנו שישנה מציאות רגשית חדשה. הרקע של הילד מלווה אותו, גם אם בגלים – בכל עיבוד של כל חוויה.
מה התוצאה המיטבית של התקשורת של הילד איתנו מבחינתו?
אם נסתכל רגע מהעיניים שלו, ולא מהעיניים שלנו, הילד רוצה מאיתנו משהו. הוא רוצה שנהיה משהו בשבילו, שניתן לו מענה לצורך מסוים. הוא לא מודע לזה, והוא לא יצהיר על זה, אבל הוא צריך אותנו בכובע מסוים. למה הוא מתקשר איתנו כרגע? מה הוא היה רוצה לקבל? מה הוא צריך?
חלק מהילדים צריכים לאתגר את הסביבה שלהם כדי לקבל שוב ושוב הוכחות שאוהבים אותם. חלק מהם מחפשים מנהיג ומשוועים להיות מונהגים. יש צרכים מאוד בסיסיים של בני אדם (ראו פירמידת הצרכים של מאסלאו למשל) שאפשר לשייך להתנהגויות מסוימות. למשל, אם ילד מתחבר כל הזמן לחברים ורוצה קשר גם עם כאלה שדוחים אותו – יש שם צורך חזק של שייכות שלא מקבל מענה כרגע. האם נשכיל לזהות זאת ולנסות לתת את המענה הנדרש?
סיכום
עד עכשיו דיברתי על ההקשבה שלנו לילד. חשוב לנו להבין: מאיפה הילד בא? עם איזה מטען ועם אילו כלים? ובסופו של דבר זה חשוב כי לא נרצה לצפות מהילד להיות משהו שהוא לא. לא הוגן לצפות ממנו להיות רגוע ושקט כשהוא תזזיתי וחייב לנוע; לא הגיוני לבקש ממנו לוותר כשהוא ניחן בחוש צדק ויודע שהויתור אינו צודק; לא הגיוני לדרוש ממנו להיות בקשר עם אנשים שאין לו אמון בסיסי עמם. זאת אומרת, שלצד עבודת ההקשבה החשובה לילד ולנקודת המוצא שלו – עלינו לוודא שהציפיות שלנו מהילד הן הגיוניות והוגנות ביחס למציאות שאותה הוא חי כרגע.
האם באמת הקשבנו לילד – לחצו כאן להורדת PDF
Comments