החלטתי שזו משימת חיי - לעזור לילדים רגישים לפתח תחושת מסוגלות, לשפר מיומנויות חברתיות ולהיות בעלי ביטחון עצמי גבוה. כי ילד חסר ביטחון שלא יודע לנהל את עצמו - יגדל להיות מבוגר חסר ביטחון שמקבל החלטות גרועות בחייו.
איך אני עושה את זה בפועל? איך עוזרים לילד לשפר מיומנויות חברתיות?
יש כמה מרכיבים שחשוב ש"ינגנו" ביחד כדי לייצר הרמוניה, ויסללו לילד דרך בטוחה להתפתח בה. דרך שתיתן לו קודם כל מרחב בטוח ומוגן - שזה יספק לו למעשה לגיטימציה לטעות ולתקן. על זה אנחנו רוצים לדאוג לכך שהילד יכיר את החוזקות האישיות שלו - ו"יתייג" את עצמו על פיהן (ולא על פי החולשות שלו). ולבסוף, אנחנו רוצים לדאוג לו לשותפים לדרך - שיהפכו בהמשך לחברים שלו.
לפני שיש אומנויות לחימה - יש את זה!
לפני שאנחנו ניגשים לעשייה עצמה בכלל, לאומנויות הלחימה, שזה בעצם תחום התוכן שעוזר לי להגיע לילדים - צריך למסד את ארבעת המרכיבים שציינתי למעלה. והנה הסבר קצר וחשוב עליהם:
"מקום בטוח רגשית" - ילד צריך לדעת שהוא מוגן מפני השפלות. ילדים סופגים השפלות כל הזמן, בין אם באמת מישהו מתכוון להשפיל אותם (אחד הילדים האחרים), ובין אם זה קורה רק בראשו של הילד שלנו. האפקט הוא אותו אפקט. לא תשכנעו ילד שמספר לכם שאף אחד לא רוצה לשחק איתו - שכולם רוצים לשחק איתו. זה לא ילך. החוויה של הילד חזקה מכל מציאות. לכן, אנחנו רוצים לייצר מרחב שבו לא יהיו ספקות, ששם החוקים ברורים, ששם מדברים על זה בגלוי ואוסרים שיח פוגעני או לא-מכבד. מקום שלכולם יש זכות להרגיש בטוחים, ואף אחד לא מרגיש צורך לדרוס ולהשפיל מישהו אחר כדי להשיג את מה שהוא רוצה (שלא כמו במגרש בהפסקות). מקום כזה מייצרים עם חוקים מסודרים ממש מההתחלה, עם הדגשה של כבוד הדדי כערך מוביל. במקום הזה יראו את כולם, ואם מישהו לא מרגיש בנוח - זה יהיה הפסד של כל הקבוצה, ולכן צריך להתגייס לעזור לו לשפר את מה שדורש שיפור. אם השגנו את תחושת הביטחון של הילד, עכשיו הוא יהיה פנוי להתנסויות חדשות, כאלה שהוא יכול גם להיכשל בהן. אתם מבינים עד כמה זה חשוב? המון ילדים היום בוחרים להימנע מפעילויות שיכול להיות שיחוו השפלה בהן, בין אם זו תחרות בין ילדים, או אפילו להצביע בכיתה ולהגיד תשובה. "מקום בטוח רגשית" הוא המקום שבו אני יכול להתנסות מבלי להרגיש רע אם לא אצליח להשיג את התוצאה שאני רוצה, ולהתרכז בהנאה שבמשחק או בחוויה עצמה.
היכרות עם חוזקות אישיות - הסיבה העיקרית שבגללה ילד חייב להכיר את החוזקות שלו, היא כי אם הוא לא - אז הוא מתייג את עצמו לפי החולשות שלו. ואז - הוא לא מצליח לייצר קשר עם חברים כי הוא חסר ביטחון עצמי וחלש אופי. לא רק שילד צריך להכיר את החוזקות שלו, הוא צריך מערכת פעילות שתזכיר לו על בסיס שבועי מהן. פשוט כי שוכחים מהר. זאת אומרת, שתהיה בלו"ז שלו פעם או פעמיים בשבוע באופן קבוע פעילות שבה הוא מבליט את הצדדים החזקים שלו. את היכולות שהוא נולד איתן, ושכשהוא מבטא אותן - הוא מרגיש משמעותי. ברגע שזה קורה על בסיס שוטף, אפשר לצפות מהילד להעריך את עצמו ולחוש תורם ואהוב - אלה התחושות שיעזרו לו לנהל תקשורת בריאה עם חברים.
שותפים לדרך, שיהפכו לחברים שלו - פה מדובר בהתנסויות שמטרתן לתרגל פיתרון בעיות בקבוצה. כמעט בכל מפגש קבוצתי יהיה משהו או מישהו שלא נעימים לילד או לא מתנהגים בדיוק כמו שהילד ציפה. וזו מהות העניין! שיעורים או טיפולים פרטניים הם טובים לצורך העניין הזה - אבל רק עד גבול מסויים. אי אפשר לפתור בעיה חברתית בכלים פרטניים. החברים שאיתם הוא יפעל יחד בפעילות, צריכים גם הם תיווך למצבים חברתיים, ולכן מי שעומד בראש הפעילות חייב להיות מודע לזה, שיש אינספור סיטואציות בתוך מפגש אחד שדורשות תיווך שלו או הכנה מראש. כשזה מבוצע בצורה טובה, זה יגרום לילד לצאת ממפגש חברתי בתחושת הצלחה, שהוא יודע לנהל את הארוע הזה (מפגש חברתי), ויעצים אותו בדרכו לייצר עוד כאלה מיוזמתו.
מה יש במפגשי אומנויות לחימה שמייצר את כל אלו?
אנסה לסדר את כל המרכיבים שמופיעים בתכנית אומנויות לחימה שאותה עברו מעל 12,000 חניכים בתכנית ארצית שניהלתי מאז 2016. כל המרכיבים עונים בדיוק לצרכים האלה שלמעלה, ואפילו על יותר.
מעל הכל - קשר. ילדים מחפשים קשר, מחפשים שיראו אותם בקשר. לא מעוניינים להיות שקופים או שיעריכו אותם רק על סמך הביצועים שלהם במקצוע כזה או אחר. המדריך חייב להיות כזה שמחפש באופן פעיל את הקשר עם הילד, ויודע מתי ועל מה לדבר איתו. המדריך יודע להעביר את המסר שה"שלומות" (wellbeing) של הילד חשובה לו יותר מאשר תוכן השיעור.
דמות המדריך - בין הכלה לאסרטיביות. המדריך צריך לדעת לא לשפוט את הילד לפי ההתנהגות שלו. כי לפעמים ילדים מתנהגים בצורה שלא מבטאת באמת את מה שמתחולל להם בפנים. ילד שלוקח לי ציוד מהתיק בלי רשות - בסך הכל מבקש תשומת לב; אם אשפיל אותו ואכעס עליו - זה יכול להיות סוף הצ'אנס שהוא נותן לי ולא יבוא יותר לשיעורים. מצד שני, אני לא חייב להכיל התנהגויות שאני לא מסכים להן, וחשוב שהילד ידע שיש לי גבולות ברורים. זה נוסך בו ביטחון לדעת שהוא יודע איפה הגבולות שלי, הרי בדיוק בגלל זה הוא לקח לי דברים מהתיק. מכירים את המשפט "הוא פשוט בודק את הגבולות…". לא סתם! ילדים זקוקים להבנה של איפה הגבול, וככל שאקדים להציב את הגבול בבירור - כך יקטנו הניסיונות לבחון את הגבולות, ותגבר הוודאות ותחושת הביטחון של הילד בי.
מבנה מסודר של השיעור. זה מתקשר לנושא רחב יותר של הפחתת אי-ודאות. אי-ודאות גורמת לילדים לחרדה וסטרס. כשהם לא יודעים למה לצפות, אין להם במה להיאחז, הרגשות משתוללים, מפלס הלחץ עולה. אחת הדרכים להוריד את הלחץ היא לעזור לילד להפחית את אי-הודאות ולמסד מבנה ברור וידוע מראש של השיעור. מתחילים בקידה, ממשיכים לחימום, ממשיכים לתרגיל חדש, הפסקה, מסכמים בתרגיל מוכר, ומסיימים בקידה.
שפה ייחודית שמייצרת תחושת שייכות. כשילד מכיר את כללי המקום, זה כמו שפה. זה מספיק כדי לייצר לילד תחושה של שייכות לקבוצת איכות. באומנויות הלחימה אנחנו מוסיפים גם מושגים ביפנית, שמות של תנועות ושל תרגילים שאותם אנחנו עושים כל שיעור. אפילו הספירה היא ביפנית. ואחד הדברים שהכי הדהימו אותי לאורך השנים, זה שילד חוזר הביתה ומשוויץ להורים שהוא יודע לספור ביפנית - ויותר מתרגש מזה מאשר שהוא יודע תנועה חדשה. למה זה? כי השפה הייחודית מעידה על שייכות למקום יוקרתי, זה יותר חזק מאשר לדעת תנועה בקראטה.
שליטה בכיתה. המדריך צריך לייצר בבירור סמכות בשיעור. ילדים זקוקים למישהו שיוביל אותם, ויש סיטואציות שילדים מבינים מהן שהמדריך בשליטה או שאינו בשליטה. אם ילד אחד מפריע ומשתולל בשיעור, ואני מראה שזה מתסכל אותי ו"משגע" אותי - שאר הילדים מבינים מזה שאני לא בשליטה. וזה פוגע ביכולת שלהם להתחבר אליי או לשיעור. לכן, אני משתמש הרבה בקול רם בשיעור (סמכותי, לא צועק), שמנכיח אותי בחדר. אני משתמש במרחבי החדר ודרך התנועה שלי בחדר אני מנכיח את שליטתי בכל מקום (לא מתבצר בפינה ומשם מחלק הוראות). אני רואה את כולם ומצליח להתייחס אליהם עוד לפני שהם מדברים או מבטאים איזה קושי (זה מתאפשר כי אני מקפיד לעבוד בקבוצות קטנות). ושאר כלים חשובים אחרים שעוזרים לי להעביר מסר ש"אתם בידיים טובות, אני דואג לכם".
העצמת הפרט באמצעות הקבוצה. מדריך טוב יגייס את הקבוצה לטובת הפרט. הקבוצה היא כוח חזק מאוד. כשהוא לא מנותב נכון - הוא יכול לגרום לילדים תחושה של דחייה חברתית; וכשהוא מנותב נכון - הוא יכול להרים ילד לשמיים, ולגרום לו לתחושה שאוהבים אותו והוא משמעותי לקבוצה. זה אומר, לייצר הזדמנויות שבהן אחד הילדים מציג תרגיל לבד - ומקבל על זה מחיאות כפיים; זה אומר שמדגישים את העובדה שכשאחד מדבר - כולם מקשיבים; וזה אומר לפתח תחושת אחריות הדדית בקבוצה, שלפיה אם יש מישהו שיוצא מתוסכל מהשיעור - כולנו אחראיים לכך, ועל כולנו לחשוב מה נוכל לעשות אחרת בפעם הבאה כדי לשפר את התקשורת בינינו.
חליפות קראטה - תלבושת אחידה. בהמשך לרעיון השפה המשותפת שבונה תחושה של קבוצת איכות - גם תלבושת אחידה וייחודית בונה תרבות קבוצתית ותחושת שייכות. כולם זהים, כולם שווים. יש משהו נוסף בחליפת הקראטה, שהוא בעצם "מן החוץ אל הפנים". משמע - אני עובר עכשיו שינוי, התפתחות, והיא מתחילה מבחוץ. הבחוץ עוזר ל"פנים" של הילד להשתנות: ילדים עם חליפות הם יותר מווסתים, יותר מאורגנים, ומבינים למעשה שמעתה יש מהם ציפייה לתפקד כמו אומן לחימה: להיות קשובים, שלווים אחראים ומרוכזים.
שיח בין המדריך להורים ולמורה - הכל מחובר. אין דבר שמחזק תחושת ביטחון של ילד יותר מכך שהמבוגרים שאחראים עליו נמצאים בקשר. אם המורה של הילד יכולה לחזק אותו על התיפקוד שלו באימוני אומנויות לחימה, והמדריך יידע לחזק אותו על תיפקוד בכיתה - התפקוד בשני המקומות ישתפר פלאים. אותו הדבר לגבי הבית כסביבה נוספת.
סיכום
מיומנויות חברתיות תקינות מתפתחות עם הרבה תירגול, תיקון תוך כדי ואז תרגול נוסף. כדי שהילד יתרגל, יש לדאוג למקום בטוח רגשית שבו הילד יסכים להתנסויות המאתגרות הללו, שחלקן מאיימות עליו, באופן טבעי. רק עם מקום בטוח, היכרות עם החוזקות של הילד ועם מפגשים חברתיים שמתווכים נכון לילד ושותפיו - יצליח הילד לצאת עם תחושה חיובית מההתנסות, ליזום התנסויות נוספות מעצמו ולפתח סביבו מעגל חברתי בריא.
Comments