איך לעזור לילד לקחת אחריות על המשימות שלו?

בהרצאה האחרונה שלי להורים של החניכים המשתתפים בתכנית "טייגר כישורי חיים", אבא אחד שאלה שאלה:

איך אני גורם לילד להבין שהוא אחראי לשיעורי הבית שלו ולא אני?

אבא אחר (כן, היתה נוכחות יפה של אבות :-) ) שאל:

איך הילד יכול לארגן את אחרי הצהריים שלו יותר טוב? כי אני יכול להגיע מהעבודה, והוא היה שלוש שעות כבר בבית אבל עדיין לא ביצע אף אחת מהמשימות שלו?

עבור ההרצאה הספציפית הזו, זו ממש הרמה להנחתה.

האם הילד מסוגל למה שדרשת ממנו? התשובה לא מובנת מאליה

Photo by VisionPic .net from Pexels

מיקדתי ואמרתי, שבשל קוצר הזמן, אוכל להכניס את ההתייחסות שלי לשתי שאלות עיקריות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו, כשאנחנו בדילמה כזו מול הילד.

השאלה הראשונה היא "האם הילד מסוגל למה שאנו מבקשים ממנו"?

השאלה הראשונה: האם הילד מסוגל?

הדוגמא הבולטת בשאלה הזו היא, שהרבה פעמים אני רואה שילד מעורב בארוע אלים, ובבירור שעושים איתו המסר הוא "אסור לך להרביץ". וזהו. השאלה שאנחנו צריכים לשאול עצמנו מאחורי הקלעים, ולפני השיחה הזו, היא האם הילד בכלל מסוגל לא להרביץ.

אסביר רגע מה עובר על ילד שמרביץ. זה ילד שרוצה להגיד משהו, ואין לו מילים אחרות. למעשה, הוא כבר לא רוצה להגיד - הוא רוצה לצעוק! הוא זועק שיש לו בעיה לספר את מה שהוא מרגיש. זה ילד שהבפנים שלו כל כך בוער ומוצף - שאין לו מסוגלות לעשות שום דבר אחר חוץ מלהרביץ כעת. אם היו לו המילים או הדרכים לבטא את עצמו אחרת כשהוא במצב הסוער הזה (לא חוכמה שהוא יודע מה לעשות כשהוא רגוע וחכם יותר) - רק אז נוכל לצפות ממנו לא להרביץ. כל ציפייה שלנו מהילד לא להרביץ, לפני שהוא מכיר דרכים אחרות לבטא את התסכול שלו - היא ציפייה לא הגיונית.

בדוגמא שלנו, הצבתי לאבא את השאלה: האם הוא יודע איך לארגן את המשימות שלו? הרי התארגנות וניהול זמן הן משימות שאנחנו הבוגרים מתמודדים איתן בעצמנו, לא תמיד בהצלחה.

תמיד יש מדרגה אחת שנוכל לרדת ברמת המורכבות של המשימה. אם אמרנו לילד "יש לך עד השעה שבע וחצי לסיים שיעורים, לטייל עם הכלב, ולהתקלח" - והוא באופן עקבי לא עומד בצורת ההוראה הזו, אז זה רמז לרדת בדרגת הקושי. "יש לך עד השעה ארבע וחצי לצאת עם הכלב". עמד במשימה הזו? אפשר להוסיף את השנייה כשהוא סיים את הראשונה. עומס משימות (כן, גם שלוש זה לפעמים עמוס) - עשוי לבלבל ולהרוס את הסיכויים להצליח. וזו רק דוגמא אחת: יש עוד הרבה אפשרויות להוריד את רמת המורכבות של המשימות. אתם יכולים לחשוב על משהו בעצמכם?

השאלה השנייה: האם העברנו את האחריות למשימה?

אנחנו יכולים לומר לילד שהאחריות שלו היא לסיים את שיעורי הבית, אבל בשעה שש כשאנחנו מגיעים הביתה - אנחנו (קצת כמו שוטרים) עושים לו מסדר: "מה עשית? מה הספקת?".

אולי זה יעבוד, ושיעורי הבית יהיו מוכנים בסוף הערב הזה, אבל אם תשימו לב רגע טוב - זה לא היה באחריות הילד. זה היה באחריותכם.

הבעיה עם אחריות היא, ששניים לא יכולים לקחת אחריות על אותו הדבר באותו הזמן. אם אתם לקחתם אחריות על משימה מסוימת - הילד לא יקח עליה אחריות (פשוט כי אין טעם בכך, לא ניתן לעבוד על ילדים, הם מרגישים את הזיוף).

המסקנה היא, שצריך לתת אחריות, אבל גם לשחרר אחריות מכם. אם הילד לא עמד במשימה - צריכה להיות איזו שהיא השלכה לכך, שאינה קשורה בכם.

"אבל אני חוששת שהוא לא יעמוד במשימות, ואז..." - ואז מה?! אם המחיר של אי עמידה במשימה גבוה מדי - ויש סיכוי שהילד לא יעמוד במשימה - אז תהיו איתו. האחריות עדיין שלכם.

אבל, אם המחיר של אי-עמידה במשימה לא כזה גבוה, ובסך הכל הילד יכול להינזף על ידי המורה או שחבר יכעס עליו - אז תנו לו את מלוא האחריות, מבלי לבדוק אותו.

סיכום

1. תשאפו להיות המנטורים של הילד, המלווים שלו, החונכים שלו - ולא השוטרים שלו.

2. בדקו שהילד מצויד בכלים ובכישורים להתמודד עם המשימות שאתם דורשים ממנו. לא התמודד יותר משלוש-ארבע פעמים? הוא כנראה צריך עזרה.

3. מסוגל? יופי. תבהירו לו (ולעצמכם) את גבולות האחריות שלו היטב - והורידו אותה מעצמכם.
   

להרחבה על סוגיית האחריות - גשו בחינם לקורס הדיגיטלי "אלוף בניהול עצמי", לשיעור "רק אתם ואני: התקשורת עם הילד שלכם" (אחרי שיעור 11). גשו לקורס דרך קבוצת הפייסבוק "משפחות מעצימות", קישור בפוסט הראשון.

בהצלחה ובהנאה מהדרך.

אביב.